לא כל בית שנחרב היה בית מאבן.

לקראת תשעה באב אנחנו מרבים לדבר על חורבן הבית. והשנה מצאתי את עצמי חושבת גם על בתים מסוג אחר.

לא בית המקדש, אלא הבית הפנימי של הילדות. הבית שבו היינו אמורות להרגיש בטוחות, אהובות, נראות ומובנות.

לא כולנו זכינו לגדול בבית כזה. יש מי שהוריה התגרשו. יש מי שאיבדה הורה בגיל צעיר. יש מי שנאלצה להיות "הילדה החזקה", לשאת אחריות שלא התאימה לגילה, להשתיק שאלות, להחניק רגשות או להמשיך הלאה כאילו שום דבר לא קרה.

וכך נשארו בתוכנו שיחות שמעולם לא התקיימו, מילים שלא נאמרו.רגשות שלא קיבלו מקום ושאלות שליוו אותנו שנים.

הבוקר הנחיתי את המפגש הראשון של המיזם החדש שלי:  "פסיכודרמה בהזמנה".

הנושא שעליו עבדנו היה: "שיחות שמעולם לא התקיימו."

יש רגעים כמנחה שבהם אני מרגישה זכות גדולה להיות עדה לאומץ של אדם שפוגש מחדש את הסיפור שלו.

במשך שלוש שעות נוצר מרחב שאפשר היה לומר בו את מה שלא נאמר, לשאול את מה שלא נשאל, ולהשמיע רגשות שנשארו כלואים שנים ארוכות.

בפסיכודרמה אי אפשר לשנות את מה שקרה. אבל אפשר לפגוש את הסיפור מחדש, ממקום אחר.

אפשר לתת מקום לילד או לילדה שהיינו אז, ואולי בפעם הראשונה גם לתת להם הכרה, נראות וקול.

במהלך העבודה חשבתי על אמנות הקינצוגי היפנית, שבה מתקנים כלי שנשבר דווקא באמצעות זהב.

לא מעלימים את הסדקים, מדגישים אותם. כי הם חלק מהסיפור. ואולי גם אנחנו יכולות לעשות משהו דומה עם הבית הפנימי שלנו.

לא למחוק את השבר, אלא ליצוק לתוכו משמעות, חמלה ותקווה, ולבנות מתוכו משהו שלם יותר.

אולי זו אחת המתנות של הימים שלפני תשעה באב.

לא רק לזכור את החורבן, אלא לשאול איך אנחנו בונות מחדש את הבית שבתוכנו.

כי לפעמים, כדי לבנות את הבית שאנחנו רוצות לחיות בו היום, צריך לפגוש באומץ את הבית שממנו באנו.

אם גם אצלך יש נושא שמבקש מקום – שיחה שלא התקיימה, קשר שמכאיב, קונפליקט שמסרב להרפות, או פרק בחיים שאת מבקשת להבין לעומק –

אני מזמינה אותך להזמין סשן "פסיכודרמה בהזמנה".

את מביאה את הנושא.

אני מספקת את הבמה, אוספת קבוצה קטנה שתלווה את התהליך, ומנחה מפגש עומק בן שלוש שעות, שבו אפשר לעצור, להתבונן, ולפעמים לגלות שאפשר לחזור הביתה. אל עצמך.