פרשת וירא – האם אפשר לשנות את סוף הסיפור?
קרה לכם פעם שמצאתם את עצמכם בתוך סיטואציה, ופתאום הייתה לכם תחושה מוזרה שכבר הייתם שם? של "דז'וו" ?
לפעמים אנחנו מגלים שאנחנו חוזרים שוב ושוב על אותם דפוסים, על אותן תגובות, גם כשהן גורמות לנו סבל.
והשאלה שאני שואלת:
האם אנחנו יכולים, ברגע מסוים, לעצור את הדפוס המוכר , את הפעולה , את התגובה, ולבחור אחרת? ועל אחת כמה וכמה- האם אנחנו יכולים לעצור ולשנות כיוון ממש באמצע הפעולה?
אני רוצה להציע לכם היום קריאה בסיפור עקידת יצחק שמסתכלת על הסיפור דרך עולמו הפנימי של אברהם. כדי להבין אותה, אני רוצה לחזור לילדותו של אברהם.
במקרא לא מסופר לנו על ילדותו, אבל במדרש מופיע סיפור דרמטי על אברהם הצעיר, שאביו תרח מוסר אותו לידי נמרוד, המלך העריץ, והוא מושלך לכבשן האש בגלל אמונתו. אברהם ניצל בנס.
עכשיו, אני מזמינה אתכם לדמיין לרגע מה חווה אותו ילד: הפחד הנורא מפני האש, חוסר האונים, ובעיקר התחושה שאביו, האיש שאמור היה להגן עליו, מסר אותו למוות.
חוויה כזאת יכולה להיחרט עמוק בנפש.
והנה, שנים רבות אחר כך, אברהם שומע קול שקורא לו לקחת את יצחק, בנו יחידו, ולהעלות אותו לעולה.
ושימו לב לדמיון המצמרר בין שני הסיפורים.
פעם היה זה אברהם הילד, שאביו מסר אותו לאש. ועכשיו אברהם עצמו עומד להיות האב שמקריב את בנו על המזבח. כאילו החיים מזמנים לו שוב את אותה סצנה, אבל הפעם בתפקיד האחר.
בפסיכולוגיה אנחנו מכירים תופעה שנקראת חזרה כפייתית.לפעמים אדם שחווה אירוע טראומטי מוצא את עצמו משחזר משהו מאותה חוויה בלי להיות מודע לכך, כאילו הנפש מנסה לחזור אל המקום הכואב, ואולי הפעם למצוא לו פתרון אחר.
ואני שואלת את עצמי: האם ייתכן שזה מה שקורה לאברהם?
אני מציעה לראות את הקולות שאברהם שומע לאורך סיפור העקידה כקולות שמתחוללים גם בתוך נפשו. מצד אחד, קול עתיק, שמוכר לו מילדותו. קול שאומר: זה מה שנדרש ממך. צריך לציית. צריך להקריב.
ומצד שני, קול של אב אוהב, שרוצה בכל מאודו להגן על בנו.
שלושה ימים הוא הולך עם יצחק, ואני תוהה מה עבר עליו בשלושת הימים האלה. אילו קולות התווכחו בתוכו?
ואז מגיע הרגע הנורא. יצחק כבר עקוד על המזבח. אברהם שולח את ידו ולוקח את המאכלת. תחשבו על הרגע הזה:
לפעמים אנחנו נכנסים לתוך מהלך מסוים, וככל שאנחנו מתקדמים בו, קשה לנו יותר לעצור. אנחנו כבר בתוך התנועה, בתוך האינרציה. כמעט מאבדים את הברקסים.
ואברהם נמצא בדיוק ברגע הזה. היד כבר מושטת. המאכלת בידו. ואז נשמע הקול: אברהם, אברהם!"
והוא עונה: "הנני".
"אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה!"
בקריאה שאני מציעה, הקול של מלאך ה' הוא גם קול פנימי עמוק שמתעורר באברהם ברגע האחרון. קול שמצליח לגבור על הקול העתיק, על הדפוס שנצרב בו בילדותו.
וברגע הזה קורה בעיניי הנס הגדול של העקידה. אברהם מצליח לעצור! הוא מצליח לשים "ברייקס" דווקא ברגע שבו נדמה שכבר מאוחר מדי.
הוא מצליח לעשות משהו שאביו שלו, על פי המדרש, לא עשה למענו. הוא בוחר להציל את בנו.
וכך, הסיפור שהתחיל בחזרה על טראומה עתיקה מקבל סוף אחר. מקבל תיקון!
בעיניי, זה אחד המסרים האנושיים העמוקים ביותר של סיפור העקידה.
אנחנו נושאים בתוכנו סיפורים ישנים, קולות של הורים, חוויות ילדות, דפוסים שלמדנו לאורך השנים. לפעמים אנחנו אפילו שומעים את עצמנו אומרים או עושים בדיוק את מה שנשבענו שלעולם לא נעשה.
אבל הסיפור של אברהם מזכיר לי שיש לנו גם אפשרות אחרת. שגם כשהתסריט הישן כבר מתגלגל, גם כשהיד כמעט משלימה את התנועה, אפשר לשמוע קול נוסף. אפשר לעצור. ואפשר לבחור סוף אחר לסיפור.