״אני יודעת בדיוק למה אני מתנהגת ככה. אז למה, לעזאזל, אני ממשיכה לעשות את אותו הדבר?״

היא אמרה את זה בתסכול.

״כבר שנים שאני עובדת על עצמי. הייתי בטיפול, קראתי ספרים, השתתפתי בסדנאות. אני יודעת מאיפה מגיע הצורך שלי לרצות אחרים, אני מבינה למה קשה לי להגיד לא.

אבל ברגע האמת, כשמישהו מבקש ממני משהו שלא מתאים לי, שוב יוצא לי מהפה 'כן, בטח, אין בעיה'.

ואחר כך אני כועסת על עצמי.״

כשמישהי שואלת אותי: ״איך פסיכודרמה יכולה לעזור לי, אם אני כבר יודעת מה הבעיה שלי?״

אני בדרך כלל שומעת מאחורי השאלה הזאת שאלה עמוקה וכואבת יותר:

״אם אני כבר מבינה כל כך הרבה על עצמי, למה אני עדיין תקועה באותם דפוסים? והאם בגילי עוד אפשר באמת להשתנות?״

כי להבין משהו בראש זה דבר אחד.

אבל ברגע האמת, כשאנחנו פוגשות שוב את אותה סיטואציה מוכרת, אנחנו נוטות להגיב כמעט באופן אוטומטי.

אותה שתיקה.
אותו ויתור.
אותו פחד לאכזב.
אותה תחושה שאנחנו שוב בוגדות בעצמנו.

וכאן בדיוק נמצא הכוח המיוחד של הפסיכודרמה.

על הבמה אנחנו יכולות להביא את הסיטואציה שמכשילה אותנו שוב ושוב, ולהפוך אותה לחוויה חיה.

לשמוע את עצמנו אומרות את המילים המוכרות, להרגיש מה קורה לנו בגוף, לפגוש את הקולות הפנימיים שמנהלים אותנו.

ואז, באמצעות חילופי תפקידים ופעולה, לנסות משהו אחר.

אולי לומר לראשונה ״לא״ בלי להתנצל.

אולי לתת קול לכעס שתמיד בלעת.

אולי לגלות שמתחת לפחד לאכזב אחרים מסתתר פחד עמוק הרבה יותר.

כי לפעמים אנחנו כבר יודעות היטב מה צריך להשתנות. מה שחסר לנו הוא האפשרות לחוות את עצמנו פועלות אחרת.

וזה מה שהבמה הפסיכודרמטית מאפשרת: מרחב בטוח להתנסות בתגובה חדשה, שעשויה בהמשך להפוך לאפשרות ממשית גם בחיים.

ואני מאמינה שכל עוד אנחנו חיות, יש בנו אפשרות להתחדש, לצמוח ולשנות דפוסים שכבר חשבנו שהם חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו.

אז אני רוצה לשאול אותך:

האם יש משהו בחייך שאת כבר מבינה מצוין, ובכל זאת ממשיכה לעשות שוב ושוב, בניגוד לרצונך?