אתמול, בגובה אלפי מטרים מעל האדמה, ארבעה אנשים מצאו את עצמם פתאום בתוך סצנה שאיש מהם לא התכונן אליה.

משהו קורה בתא הטייס. המטוס צולל. יש סכנה ממשית. ובתוך הפחד והכאוס – הם פועלים. אחד נכנס לתא הטייס ומתעמת עם התוקף,

אחרים מצטרפים ומשתלטים עליו, ואחד מהם, רופא, עובר מיד לטפל בטייס הפצוע.

כשקראתי את העדויות שלהם, חשבתי על אחד המושגים המרכזיים בפסיכודרמה: ספונטניות. ד"ר מורנו, מייסד הפסיכודרמה, לא התכוון ב"ספונטניות" לפעולה אימפולסיבית

או חסרת מחשבה. ספונטניות היא היכולת שלנו לתת תגובה מתאימה למצב חדש – או תגובה חדשה למצב ישן.

וברגע ההוא במטוס לא היה תסריט. לא היה זמן להתכונן. היה צורך לזהות את מה שקורה – ולפעול באופן ספונטאני ובאומץ.

וזה אולי הדבר שמרגש אותי במיוחד בסיפור הזה אומץ אינו היעדר פחד. הוא היכולת לפעול גם כשהפחד נמצא שם.

בחיים שלנו, לשמחתנו, רוב ה"רעים" שאנחנו נדרשות להתמודד איתם אינם מחבלים בתא הטייס. לפעמים אלה הפחדים שלנו. לפעמים הדפוס הישן שמשאיר אותנו שוב ושוב

באותו מקום:

המחשבה העמוקה שאני לא באמת ראויה.
הפחד להיכשל, שגורם לי אפילו לא לנסות.
הקול שאומר לי שאני כבר מבוגרת מדי בשביל להתחיל מחדש.
האמונה שאם אגיד מה אני באמת רוצה -יפסיקו לאהוב אותי.
הבושה שמשאירה אותי בשקט גם כשפוגעים בי.
הפחד להישאר לבד, שמשאיר אותי בקשר שכבר מזמן אינו טוב לי

אחד הדברים שאני אוהבת בפסיכודרמה הוא האפשרות לזהות אותם על הבמה בזמן אמת-

להעלות לבמה סיטואציות מהחיים, לזהות מה באמת מתרחש, להתאמן איך להפסיק לפעול מתוך התסריט האוטומטי- לתרגל פעולה אחרת, להפיק תגובה חדשה למצב ישן,

ולקחת בחזרה את ההגה לידיים שלנו

על הבמה אפשר לפגוש את ה"רעים" הפנימיים שלנו פנים אל פנים.
לתת להם קול.
לעמוד מולם.
להחליף תפקיד.
ולגלות שאולי יש בתוכנו עוד תפקיד שלא העזנו לקחת עד היום.

ברגע שבו אנחנו מפסיקות להיות "חטופות" ע"י הסיפור של עצמנו, מופעלות ע"י כוחות שהשתלטו על "תא הטייס" שלנו –  ועולות לבמה לקחת תפקיד חדש שבו אנחנו פועלות ולא מופעלות-  השינוי מתחיל להקרין גם החוצה.

התמונה נוצרה ע"י AI