יש משהו כמעט משעשע בצירוף הזה: ניצבים-וילך.
מצד אחד, עם ישראל כולו מתבקש להתייצב:
"אתם ניצבים היום כולכם" – מראשי השבטים ועד חוטבי העצים ושואבי המים. כולם עומדים יחד, רגע לפני הכניסה לארץ, לחדש את הברית.
ובתוך המעמד הזה משה מציב בפניהם בחירה דרמטית:
"החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים."
אבל אם הבחירה כל כך ברורה – למה בכלל צריך לצוות עליה?
אולי מפני שמשה כבר מכיר את נפש האדם. הוא יודע שאפשר להתרגש, להבטיח, אפילו לדעת בדיוק במה אנחנו בוחרים- ואז לחזור לחיים עצמם ולגלות שההרגלים הישנים חזקים מההחלטות החדשות.
אחרי ארבעים שנות הליכה עם העם במדבר, משה יודע היטב שבחירה אינה נעשית פעם אחת ולתמיד. אפשר לבחור, להתרחק, לשכוח – ואז לשוב ולבחור. ואכן, השורש ש.ו.ב חוזר שוב ושוב בפרשה.
וכאן מתחבר בעיניי באופן יפה שמה של הפרשה הבאה, הנקראת איתה השבת: וילך.
ניצבים-וילך.
קודם להתייצב, ואחר כך ללכת.
כי הבחירה מתרחשת ברגע של התייצבות: לעצור, לראות היכן אני עומדת ולאן אני מבקשת לפנות. אבל משם צריך גם לצאת לדרך.
אולי זאת הסיבה ש"ובחרת בחיים" נוגע בי כל כך דווקא לפני ראש השנה.
אנחנו עומדים בפתח שנה חדשה ומאחלים לעצמנו כל כך הרבה דברים: בריאות, אהבה, שמחה, קשר, משמעות, התחדשות.
אבל החיים עצמם נבנים פחות מן הבחירות הגדולות שאנחנו מכריזים עליהן, ויותר מהצעדים הקטנים שבהם אנחנו הולכים לקראתן.
לפעמים לבחור בחיים יהיה לומר משהו שכבר זמן רב אני לא מעזה לומר.
לפעמים להפסיק משהו שכבר אינו מיטיב איתי.
לפעמים דווקא להסכים לנוח.
לסלוח. להציב גבול. לנסות שוב.
אולי זו ההזמנה שאני מוצאת השנה בתוך הצירוף ניצבים-וילך:
להתייצב לרגע מול החיים שאני מבקשת לעצמי, לבחור בהם – ואז להתחיל ללכת, לעשות את הצעד הקטן הראשון לקראתם.
ואם בדרך אתרחק או אשכח?
בשביל זה נשארה פתוחה גם האפשרות לשוב ולבחור מחדש.