זה אולי לא התחיל אצלך. אבל האם את רוצה שזה ימשיך דרכך?

בשנים האחרונות הקונסטלציה המשפחתית נעשתה מאוד פופולרית.
אני מכירה אותה, ואוהבת הרבה ממה שהיא מאפשרת לראות.

יש משהו עמוק, ולפעמים גם מאוד משחרר, בגילוי שחלק ממה שאני נושאת לא התחיל אצלי.

שהפחד הזה, דפוס השתיקה הזה, הדרך שבה נשים במשפחה שלי למדו לוותר, לרצות או להחזיק את כולם – אולי עברו אליי בתוך מערכת משפחתית שלמה.

ולפעמים עצם הגילוי מביא הקלה:
אז לא הכול "שלי". לא אני המצאתי את זה.

אבל בזמן האחרון אני חושבת הרבה על השאלה מה קורה אחרי הגילוי הזה.

כי גם אם דפוס מסוים לא התחיל אצלי-היום הוא חי בתוכי.- אני זו ששותקת בשיחה. אני זו שאומרת "לא נורא" כשדווקא כן נורא לי.

אני זו שממשיכה למלא תפקיד שכבר מזמן נעשה צר למידותיי.

ופה אני מרגישה את ההבדל שאני כל כך אוהבת בפסיכודרמה. העבר חשוב. המערכת המשפחתית חשובה. ההבנה מאיפה הדברים הגיעו חשובה. אבל בשלב מסוים הזרקור חוזר אליי:

מה אני עושה עכשיו?

לא רק מה הבנתי. לא רק מה ירשתי. אלא מה קורה כשאני נכנסת שוב לאותה סיטואציה – והפעם מנסה לפעול אחרת.

כי יש דברים שלא בחרנו לקבל. אבל אולי יש לנו אפשרות לבחור מה אנחנו ממשיכות להעביר הלאה.

וזה כבר לא רק סיפור על העבר שלנו. זו האחריות -וגם החירות -שלנו בהווה.