עוד לא מצאתי את המילים לתאר את ההתרגשות של מפגש המחזור שלנו אמש.

57 שנים חלפו מאז שסיימנו את י"ב.

כבר בדרך למפגש, כשהתחלנו להחליף סיפורים בנסיעה, התחוור לי עד כמה מעט באמת הכרנו אז זה את זה.

ישבנו באותה כיתה.
חיינו באותה פנימייה.
צחקנו, רבנו, למדנו, התבגרנו יחד.

אבל הכרנו בעיקר את מי שהיינו אז.

לא את הדרך שכל אחד עבר עד שהגיע.
לא את מה שנשא איתו.
לא את הפחדים, האובדנים, הסודות או החלומות.
לא את הסיפור.

ופתאום התבהר לי עד כמה אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו מכירים אנשים, כשבעצם אנחנו מכירים רק פרק אחד בחייהם.

לפעמים היה קשה לזהות במבט ראשון את הילד או הילדה שזכרתי.

ואז הגיע חיוך.
או מבט בעיניים.

וברגע אחד… כל השנים נעלמו.

יצאתי מהמפגש הזה בהתרגשות גדולה, אבל גם עם תזכורת שהרגישה לי מאוד אישית:

מאחורי כל אדם יש סיפור שלא רואים במבט ראשון.
וכשנותנים לו מקום – פוגשים לא רק את מי שהוא היום, אלא גם את כל מי שהיה בדרך.

אף פעם לא מאוחר להכיר באמת את האדם שיושב מולך.

אולי זו אחת המתנות שמביא אתו הגיל:

פחות להתרשם מהתפקידים שאנשים ממלאים, ויותר להסתקרן מהסיפור

שהביא אותם להיות מי שהם.

מתי בפעם האחרונה עצרת להקשיב לסיפור האמיתי של מישהו שהיה חלק מהחיים שלך?