מה קורה כשאנחנו זוכרים שאנחנו לא הראש – אלא העקב?
המילה "עקב" בעברית יכולה להתפרש כ"בגלל", כתיאור של סיבה ותוצאה. אבל היא גם שם החלק הנמוך ביותר בגופנו – העקב.
דווקא ממנו בוחרת הפרשה להתחיל:
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן…"
אולי זו גם הזמנה לשאול: מה קורה כשאנחנו זוכרים שאנחנו לא תמיד הראש? כשאנחנו מוכנים לעמוד במקום של ענווה?
לא במקרה חוזר משה שוב ושוב לאורך הפרשה על אותה אזהרה. דווקא כשייכנסו בני ישראל לארץ, יבנו בתים, ישבעו מכל טוב ויחוו שפע – תופיע הסכנה הגדולה:
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה."
מבחן השפע קשה לפעמים ממבחן המחסור.
לכן באה התזכורת "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ…"
הברכה אינה רק תודה מנומסת אחרי הארוחה. היא תרגול של תודעה. היא הדרך לזכור שהחיים אינם מתחילים ונגמרים בי, בכישרון שלי או בשליטה שלי.
אני פוגשת את הרעיון הזה כמעט בכל סשן פסיכודרמה שאני מנחה.
אני נכנסת למפגש כשאני יודעת איך הוא מתחיל, ואין לי מושג איך הוא יסתיים.
האם הפרוטגוניסט יצא בסוף הדרמה עם תחושה שהוא נעזר? שמשהו נפתח? שהוא קיבל ערך?
אם אהיה ממוקדת ביכולת שלי, במיומנויות שלי בשאלה האם אני אומרת/שואלת את הדבר הנכון, או איך אצליח "לפתור" את הבעיה של הפרוטגוניסט – אני עלולה דווקא להפריע למה שמבקש להתגלות. אבל כשאני זוכרת שאני לא ה"ראש" שמנהל את הכול, אלא בעיקר מי שמלווה את התהליך מתוך ענווה, מתוך ביטחון בתהליך שזורם ומתפתח מרגע לרגע, ומתוך אמון שמה שצריך להופיע כבר נמצא אצל הפרוטגוניסטית ויבקש לקבל מקום על הבמה, כשהגישה היא "אני בעקבותיך" -אז משהו אחר מתחיל לקרות. מתאפשרת זרימה, מתחולל ריפוי,
במובן הזה, בכל פעם מחדש אני לומדת מפרשת עקב- לא הכול תלוי בי.
לפעמים התפקיד שלי הוא פשוט להיות שם, להקשיב, לשאול, ולסמוך על הדרך.
ואצלך?
איפה בחיים את מרגישה שהגיע הזמן לשחרר קצת את ה"כוחי ועוצם ידי" – ולתת מקום גם לענווה, לאמון ולהודיה?