בחור, שא נא עיניך וראה…"

כך, על פי המשנה, היו פונות בנות ירושלים אל הבחורים שיצאו אל הכרמים בט"ו באב.

המילים האלה גרמו לי לחשוב על כך שכולנו זקוקים לכך שיראו אותנו – אבל

לפעמים אנחנו זקוקים גם לדבר אחר- לראות את עצמנו.

וזה מפתיע כמה קשה לעשות את זה.

כי כשאנחנו בתוך הסיפור שלנו, אנחנו רואים אותו רק דרך העיניים שלנו. אנחנו מסבירים, מצדיקים, מנתחים, מתווכחים עם עצמנו – אבל נשארים בתוך אותה נקודת מבט.

בפסיכודרמה קורה משהו אחר.

הסיפור כבר לא נשאר רק בראש. הוא עולה לבמה.

פתאום חלקים שונים בתוכך, רגשות ודמויות בסיפור שלך מקבלים תפקיד על הבמה:

הפחד, הכעס, הילדה שהיית, הקול המבקר, האדם שמולו לא הצלחת לומר את מה שהיה בליבך.

אנשים אחרים מייצגים אותם עבורך. וכשאת מחליפה איתם תפקיד , ומקיימת איתם דו-שיח – את יכולה לשמוע את החלקים השונים שבתוכך מדברים אליך.

כשאת עומדת לרגע בנעליים שלהם, ואז לחזור לעצמך עם הבנה חדשה – לא רק בראש, אלא בכל הווייתך.

ואז קורה רגע שקשה להסביר במילים: בפעם הראשונה את יכולה ממש לראות את עולמך הפנימי מול העיניים ולחוות אותו בגופך.

לא פעם, דווקא ברגע הזה, מתחילים ליפול האסימונים.

לא כי מישהו נתן עצה טובה.

אלא כי הצלחת לראות את הסיפור שלך מזווית שלא הייתה נגישה לך קודם.

אולי זו המשמעות שאני לוקחת איתי מט"ו באב.

לא רק לבקש שמישהו יישא אליי עיניים.

אלא להסכים גם אני להביט פנימה, באומץ, ולפגוש את עצמי בדרך חדשה.

חג אהבה שמח.

אם מסקרן אותך לחוות את השפה המיוחדת של הפסיכודרמה- את יכולה להזמין סשן "פסיכודרמה בהזמנה-תפורה למידתך". את מביאה את הנושא-אני מביאה את הבמה ואוספת עבורך קבוצה אינטימית שתתמוך בעבודתך ותעניק לך עיניים טובות.