מה נסגר עם הים?
הוא לא שמע שכבר אחרי תשעה באב?
בכל שנה אני מתפעלת מחדש מהמעבר שבין הים הסוער של ימי בין המצרים לים שנרגע מיד אחריהם, בסינכרון מופלא..
השנה זה לא קרה.
הים נשאר סוער, והמציל לא הפסיק להזהיר מפני זרמי הסחף. ככל שהשעות יחלפו, הוא כרז, הסחף יתחזק והגלים יגבהו.
ובכל זאת נכנסתי לטבילה קצרה. רציתי לשטוף מעליי את העומס של השבועות האחרונים, להתקרקע, לנשום, ואז לשבת קצת בצל ולהקשיב לים.
במקום להקשיב לים, מצאתי את עצמי מקשיבה בעל- כרחי לשיחה שהתנהלה לידי.
שני אבות הגיעו לחוף עם בנותיהם הצעירות.
היה ברור שהם משתוקקים לכמה דקות של שיחה ביניהם. אבל הבנות רצו רק דבר אחד -להיות עם אבא.
“מתוקה, לכי עם דלית ותבנו יחד ארמון בחול, תקראי לי כשהוא יהיה מוכן.”
הילדה נשארה לידו.
ואז אמר האב השני לבתו:
“נו, לכי, תחפרו יחד בור עמוק. אני אבוא אחר כך.”
באותו רגע מצאתי את עצמי עושה, בדמיון, את מה שאני עושה לא פעם בפסיכודרמה:
להזמין אותו לרגע אחד להחליף תפקיד עם בתו.
לעמוד בנעליים שלה. להרגיש איך נשמעות המילים: “לכי… אני אבוא אחר כך” לילדה שלא רואה את אבא שלה בכל יום,
וכשכבר הגיע הרגע להיות איתו – שומעת שאבא מעדיף, לפחות כרגע, לעשות משהו אחר.
אולי זו בכלל לא הייתה כוונתו. אולי הוא רק רצה עשר דקות של שיחה עם חבר.
אבל ילדים לא מגיבים לכוונות שלנו. הם מגיבים לחוויה שלהם.
ילדים לא זוכרים רק את מה שקרה. הם זוכרים -ובעיקר מפרשים.
ולפעמים, מתוך רגע קטן כזה, נולד סיפור פנימי:
“אבא לא באמת רוצה להיות איתי.”
“אני מפריעה.”
“הקול שלי לא מספיק חשוב.”
כעבור רגע הילדה התחילה לזרוק עליו חול ולבכות. האבא הגיב בשיחת-חינוך על ההתנהגות שלה.
אני קמתי והלכתי.
לא כי היה לי מה לומר לאבא הזה. הרי איני מכירה את הסיפור שלו, ולא יודעת מה קדם לאותו רגע.
הלכתי כי נשארתי עם מחשבה אחרת.
כמה קל לנו לראות את ההתנהגות של ילד. וכמה קשה לנו לעצור ולשאול מה הצורך, הכאב או הגעגוע שמסתתרים מתחתיה.
המצילים הזהירו כל הבוקר מפני זרמי הסחף שבים.
ואני חשבתי דווקא על זרמי הסחף האחרים -אלה שלא רואים. אלה שנוצרים ממשפט אחד, ממבט אחד, מרגע אחד שילד נותן לו פרשנות.
לפעמים הם ממשיכים לסחוף אותנו גם שנים אחר כך, עד שמישהו עוזר לנו לעצור, להבין מאיפה התחילו, ולבחור כיוון חדש.
בפסיכודרמה אנחנו חוזרים לרגעים הראשוניים האלה.
לא כדי לחפש אשמים, אלא כדי להבין איזה סיפור נולד שם. וכשמבינים את הסיפור – אפשר להתחיל לכתוב אותו מחדש.