בבקר שאחרי לילה טרוף שינה מריצות לממ"ד אני מרגישה איך העיניים שלי רוצות לסגור "תריסים" וסוף סוף לאפשר לגוף שלי את השינה הטובה שנמנעה ממנו בלילה, אבל אני שומעת זמזום קטן של מנוע נסתר שלא מאפשר זאת:
" תישארי בכוננות…לא ינום ולא יישן… stay alert"
אני בטוח לא היחידה שמרגישה ככה. פתאום אני קולטת שזו בדיוק המטרה של האויב, ומדוע הוא תוקף בעיקר בלילה: להתיש אותנו.
העינוי האולטימטיבי זה למנוע מאדם שינה, לזרוע פחד מאי וודאות, להתיש את הגופנפש.
כשאנשים מותשים הבקרות שלהם רופפות, הם מנוהלים על ידי פחד והישרדות, הם הופכים להיות תגובתיים יותר, נמצאים באנרגיות לוחמניות, מקבלים החלטות לא מושכלות. כזה קורה במסה גדולה – התוצאה היא דמורליזציה.
השאלה היא האם אפשר למנוע את זה ואם כן אז איך?
תשובה אפשרית אני מקבלת בהשראת פרשת-השבוע "בהעלותך" (במדבר ט'):
בפתח הפרשה מורה אלוהים למשה להנחות את אחיו, אהרון הכהן, ולומר לו: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".
אם אני מתייחסת אל המנורה , אל הנרות ואל פעולת העלאת האור באופן מטאפורי, מה זה אומר לי?
המנורה העשויה מקשה אחת של זהב טהור-אולי מסמלת את ה"עצמי" השלם שלנו
הנרות-את הכוחות החיוביים שעוזרים לנו "להעלות אור" ב"מנורה" שלנו.
הפעולה הנדרשת (בהעלותך) היא פעולה בכיוון למעלה, רומזת על כך שהפעולה הנדרשת כרוכה בפעולה של עלייה ממקום נמוך. ה"אורות הגבוהים" נמצאם למעלה.
ומה יכולה להיות המשמעות המטאפורית של "אל מול פני המנורה"?
כשאני נמצאת מול משהו אני בעמדת מתבוננת. כשאני הופכת להיות בעמדת הצופה אני פחות נתונה לשליטה של כוחות פנימיים לא-מודעים או הישרדותיים שמנהלים את התגובות שלי.
כשאני "הכהן הגדול" ב"מקדש" שלי ורוצה לבצע פעולה של "העלאת נרות", העלאת התדר הגבוה שלי, אני חייבת לקחת עמדת מתבונן כדי לבצע את הפעולה ממקום "נקי".
אז מהן פעולות שאנחנו יכולים לעשות כדי "להעלות תדר" ו"להדליק" את הנרות ב"מנורה" שלנו?
אני למשל התחלתי עם:
לכתוב ביומן הבוקר שלי כל מיני רגשות ומחשבות שצפו ועלו
אחר כך הקשבתי למוסיקה ואכלתי אוכל מנחם שהגוף שלי ביקש…
אחר כך קראתי א פרשת השבוע ונדלקה לי ההשראה לכתוב את הפוסט הזה…
ומה את/ה עושה?