כשהייתי נערה, נהגתי להשאיר פתקי אהבה כי היה לי קל יותר לכתוב אותם מאשר לומר אותם.
גם כשרציתי לנהל שיחה מאתגרת, למשל עם אמא שלי, העדפתי לדבר איתה באמצעות כתיבה, ככה יכולתי להיות בטוחה שהיא לא תפסיק אותי באמצע ושתקרא עד הסוף מה שהיה לי לומר לה.
אלו רק מעט דוגמאות שבטח גם את יכולה למצוא אצלך ושמדגימות איך כתיבה עוזרת לנו להתבטא.
אחת הסיבות שקל יותר לבטא בכתב את מה שמתקשים לבטא בעל פה
היא שכשאנו כותבים יש לנו את היכולת לארגן דברים על הנייר, וזה מספק את הצורך שהדברים לא יצאו משליטתנו.
כשאנחנו כותבים אנחנו מקבלים פרספקטיבה להתבונן בדברים מזווית שונה כי ״דברים שרואים משם לא רואים מכאן״.
הנייר גם סובל מחיקות, ומאפשר לנו להתנסח מחדש, נותן לנו הזדמנות שנייה ושלישית לבטא דברים באופן הרצוי לנו ומונע את ההרגשה שנלווית פעמים רבות לשיחה פנים אל פנים ״איך לא אמרתי לו ש… ״
יש קשר מיוחד בין היד למוח וכשאנו כותבים אנחנו לא רק עושים סדר בדברים, מארגנים אותם ומבטאים את כל מה שרצינו (הנייר סופג הכל) אלא גם עוזרים לעצמנו לזכור את מה שנרצה לומר ולהשמיט את מה שלא. והתוצאה הישירה של הכתיבה היא:
ירידה בתחושת המתח בגופ-נפש,
עליה במודעות לגבי נושאים מסוימים שמעסיקים אותנו,
אפשרות לבחון בעיה מזוויות שונות,
זירוז מציאת פתרון ועוד.
כתיבה רפלקטיבית היא כתיבה מסוג מיוחד, שנעזרת בסיפור-מעטפת, בטכניקות מעולם הפסיכודרמה, בכתיבה בתפקיד עצמך ובתפקיד דמות בסיפור
שמחברת אותנו פנימה לדמויות ארכיטיפיות בתוכנו ומאפשרת לנו לבטא דברים שלא היו ניתנים קודם לביטוי.
בדרך זו אנו זוכים בתובנות בדרך עוקפת שכל והגיון, בחיזוק משאבים ובקידום צמיחה והתפתחות אישית.