כשהייתי קטנה חשבתי שאהיה סופרת. מאז ומתמיד אהבתי סיפורים, הייתי מחכה בכליון עיניים לשעת ההשכבה, אז אבא היה מגיע לחדר, יושב לידי ומספר לי סיפורים שהיה ממציא מדמיונו. אמא נהנתה להקריא ולהציג לי ולאחותי סיפורים בדרמטיות כובשת לב.

כשמלאו לי 7 אני זוכרת בהתרגשות שני דברים: את ספר סיפורי התורה שקיבלתי לכיתה ב' עם העטיפה מבד כחול שסבתא שלי רקמה את שמי עליה לצד פרח אדום, ואת המחברת המיוחדת עם כריכת העץ בצבע חום שאבא שלי נתן לי במתנה ואמר לי: עכשיו כשאת יודעת אותיות "כתב" את כבר יכולה להתחיל לכתוב את הסיפורים שלך.

לא היתה מאושרת ממני. ובאמת חשבתי אז שזה מה שאעשה כשאהיה גדולה והמחברת התחילה להתמלא בסיפורים.

אז לא חשבתי שכשאהיה גדולה אהיה פסיכודרמטיסטית ואעזור לאנשים להתחבר לאמת שלהם, לרפא מערכות יחסים ולקבל אימון לתפקיד בחייהם באמצעות פסיכודרמה.

לבטח לא חשבתי שאעזור לאנשים לגלות את החיבור המיוחד בין הסיפורים האישיים שלהם לסיפורי המקור והשורש שלנו, סיפורי המיתוס הבראשיתיים, חיבור שיעזור להם לרפא את סיפורי החיים שלהם ויצמיח אותם קדימה לקומה הבאה במודעות שלהם.

אבל אני זוכרת את הרגע שזה נהיה ברור. שהבנתי שזה הייעוד והשליחות שלי.

זה היה לאחר שאני עצמי התנסיתי בסשן של פסיכודרמה כסטודנטית לתואר שני בייעוץ חינוכי, במהלך קורס לפסיכודרמה בהנחית פרופ' עדה אברהם. 

הייתי האחרונה מכל הסטודנטים להציג את הסיפור שלי על הבמה, ואני ממש זוכרת איך בסוף הסשן הרגשתי כל כך נפעמת מהעוצמה של הפסיכודרמה להעלות דברים שנסתרו מעיני ולקדם את ריפויים ששיתפתי בהתרגשות את החברה שלי ואמרתי לה: סשן אחד של פסיכודרמה שווה שנה שלימה של טיפול אישי!

ולאחר מכן אני זוכרת את ההרגשה שנבטה בי ש"זה-זה!" 

שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. להעניק את החוויה הזו לאנשים נוספים.

ומה איתך? מה את רצית להיות כשהיית קטנה ? 

האם את עוסקת בחלום הילדות שלך או שהחלום השתנה מאז?

לפוסט בעמוד הפייסבוק שלי לחצו כאן