קטגוריה: מאמרים

העברה בין דורית בין יצחק-יעקב-יוסף (האב, הסב והנכד)

העברה בין-דורית  הוא מושג שרק לאחרונה החלו להבין אותו:

כיצד אנרגיות תקועות ובלתי פתורות עוברות מדור לדור ומשפיעות על יחידים ועל קבוצות.

כל מיני קונפליקטים ורגשות שקפאו בזמן אבותינו, שלא הגיעו לפתרון, לעיבוד או לנחמה, ממשיכים להתקיים אנרגטית, דורות קדימה, למשוך אנרגיות דומות ולנהל אותנו מאחורי הקלעים, עד עצם היום הזה.

למצוא את  החוטים הסמויים הקושרים אותנו אליהם, זאת חוויה מיוחדת, מעצימה ואפקטיבית במיוחד.

עבודה עם הסיפורים ועם הדמויות יכולה להביא לריפוי בין-דורי של אלפי שנים.

דוגמא ל"העברה בין דורית" שקיימת בסיפור המקראי עצמו אפשר למצוא בסיפורי יצחק, יעקב ויוסף.

יצחק שנעקד על המזבח על ידי אביו אברהם, לא מחה כשנעקד, ולמעשה שיתף איתו פעולה. כששאל את אביו " הנה האש והעצים אבל איה השה לעולה"? כבר התעורר חשדו שמשהו מוזר עומד להתרחש, ובכל זאת-אפילו לא ניסה לברוח, להתנגד, לצעוק "לא!"

בנו של יצחק, יעקב, כשאימו רבקה הורתה לו להתחזות לאחיו עשיו ולרמות את אביו העיוור כדי לזכות בברכת הבכורה, ניסה למחות בצורה מאד רפה כששאל אותה "ומה אם ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע"? אבל הוא ממשיך לפעול על פי תוכניתה.

יוסף, כשאביו יעקב מורה לו לצאת מהבית, מהסביבה המוגנת שלו ומחסותו, אל עשרת אחיו שרעו את הצאן בשכם רחוק מהבית ומהחסות של האב ושנאו אותו שנאת נפש, לא מחה ולא הסתייג, אלא אמר  מיד "הנני".

בכל הדוגמאות הללו אנו עדים לתופעה שבה הילד לא מסוגל לשמור נאמנות לעצמו, לאמת שלו, ולסרב להורה כי מרגיש כל כך תלוי באהבת ההורה וחושש להמרות את פיו או פיה,

ועל כן פועל באופן הישרדותי, מרצה אותם ובוגד באמת שלו.

בעגה המקצועית קוראים לזה בניית "אני כוזב", False Self מושג שתבע הפסיכואנליטיקן דונאלד וויניקוט:

החשש הוא שהילד שנוהג כך, יאמץ את הדפוס ההישרדותי הזה וימשיך לבגוד בעצמו גם כשיהיה בוגר. שיכלא את עצמו בדפוס של לרצות, לשמח את מי שהוא אוהב או חושב שהוא זקוק לאהבתו, על חשבון נאמנות לאמת שלו.

כמה חשוב לעזור לילדים שלנו וגם לילדים הפנימיים שלנו, לזהות מהי האמת הבלתי תלויה שלהם, ולהימנע ככל האפשר להעמיד אותם בקונפליקט של נאמנויות.

העברה בין דורית מסוג אחר חוזרת בין הסיפורים של יעקב (האב) ויוסף (הבן):

הנרטיב של יוסף חוזר אחר דפוסים בנרטיב של יעקב  בווריאציה שונה מעט:

יעקב משולח מביתו עקב שנאת אחיו, לבית דודו לבן שבחרן ,לאחר שקיבל את ברכת הבכורה, בהתאם למסר האלוהי שקיבלה אימו.

ויוסף משולח מביתו, אולי עקב שנאת אחיו אותו, כדי להתעמת עמם, ומתוך אמונה שהבחירה בו היא גם הבחירה האלוהית.

יעקב מתכחש לזהותו (בוחר בזהות של אחיו)

ויוסף מתכחש לזהותו-כשבוחר לחיות כמצרי לכל דבר (נושא אישה מצרית, לבוש כמותם ודובר את שפתם, וקרוי בשם מצרי)

יעקב מתעכב במשך שנים לשוב לפגוש את  אביו, וגם כעוזב את חרן אחרי 20 שנה הוא עדיין מתמהמה שנים בדרכו  לבית אביו.

יוסף לא מנסה במשך כל השנים לחפש את אביו, להודיעו ששלום לו, או לשקול לחזור לביתו.

יעקב מתמודד עם דמות הצל שלו במעבר היבוק (יקוב-יבוק) אבל לא נרפא לגמרי מהצלקת שהותירה בו הבגידה בעצמו.

יוסף לחלוטין לא מתמודד עם הטראומה שלו. הוא מתכחש לה: כשבאים אחיו למצריים הוא מתנכר אליהם, מתעלל בהם, ולבסוף מתגלה בפניהם וסולח להם.

סולח- מבלי שאיפשר להם לבקש סליחה. מבלי שהתעמת איתם. מבלי ששאל אותם: איך יכולתם להשליך אותי לבור? למכור אותי לשיירה עוברת (בידיעה שכנראה לא נתראה יותר, ושלב אבי יעקב ישבר?)  הוא סולח כפי שסולח מי שפוחד להתעמת עם האמת. יאללה, נסלח, נזרום הלאה, למה לפתוח פצעים, למה לדוש בדברים הכאובים, למה לכאוב?  בוא נברח ישר לHappy End . בוא נמשיך מאיפה שהיינו לפני כל הבלגן, נעשה delete לקטעים הדיסהרמוניים, כאילו לא היו..

ככה מנציחים את האנרגיות התקועות, את הקונפליקטים הבלתי פתורים, את הבגידות בעצמנו ואת הטראומות. ככה מעבירים אותם הלאה לדור הבא.

זה כל כך סימבולי  שגם יעקב וגם יוסף מתו במצריים ונחנטו במותם.

מצריים- הלא היא המקום הצר, המייצרים.

ולחנוט מישהו- זה לא רק לקבע אותו בדפוס, זה לקבע אותו במסכה מייפה.

ברי מזל הם אלה שמסוגלים לבוא בדברים -לא בהאשמות ובריבים- עם הוריהם בעודם בחיים ולקבל תשובות לדברים ששברו את ההרמוניה ביחסים.

בהיעדר בירור – הצד השני לקונפליקט נשאר רדוף רגשות אשמה ("אבל אשמים אנחנו על אחינו..") שגם הם אנרגיה תקועה ומרעילה.

כשלא מתקיים בירור, כשאין קונפרונטציה, הדורות הבאים משלמים את המחיר, וההעברה הבין דורית ממשיכה עד עצם היום הזה.

אולי זוהי אחת הסיבות שיש בי תשוקה כה גדולה לעבוד עם הטקסטים המקראיים, כי כשאנו נכנסים לנעליים של הדמויות ונותנים להם קול, אנחנו לא רק מצליחים לרכוש תובנות אישיות ולהביא ריפוי לעצמנו אלא גם לנרטיב המקראי עצמו, ובמידה מסוימת, מנתקים ומנקים את ההעברה הבין דורית, מימים ימימה.