"מה שמחבר בינינו"- סרט דרמה צרפתי רגיש של קרין טרדייה, המבוסס על ספרה של אליס פרניי, הוצג לאחרונה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, ואני צפיתי בו לאחרונה במסגרת מועדון "טרום בכורה"

העלילה מתמקדת בשלוש דמויות:

אב צעיר (אלכס) שבעקבות טרגדיה שפקדה אותו הפך בן-לילה להיות אב חד-הורי הנאלץ לגדל את שני ילדיו לבד (אליוט בן ה 6 ולוסיל שאך נולדה) ומנסה למצוא את הכוח לאהוב, ספרנית פמיניסטית רווקה מבחירה, שהחליטה לא להפוך לאם; וילד בן שש המחפש מקום במבנה משפחתי.

ההרצאה המאלפת ששמענו לפני ההקרנה כיוונה את הצופים להתבונן בסרט דרך שאלות על מהות הצרכים שעומדים בבסיס קשר בין בני אדם:

הצורך בשייכות, הצורך בביטחון ויציבות, הצורך להרגיש נאהב ולא להרגיש בדידות, וסוגי היקשרות שונים הקיימים בין בני אדם. (מה גורם לנו להיקשר לאנשים מסוימים). זו שאלה שמתעוררת ביתר שאת נוכח טיב ההיקשרות של אליוט, בן ה6 עם סנדרה, השכנה הרווקה הפמיניסטית שאין לה שום עניין בילדים ובמסגרות, אבל בסופו של דבר עוברת טרנספורמציה, מוצאת את עצמה הופכת בעל כורחה לחלק מרכזי בחייו ובחיי הילדים ונקשרת אליהם מאד, וגם נוכח טיב ההיקשרות של אלכס לבנות-זוג , מתוך צורך "למלא את החלל" שנוצר בחייו.

הילד שמשחק בסרט "גונב" את ההצגה (בעיני) במתיקותו ושנינותו, וגם מעורר הרבה מחשבה על ההשלכות שאנו עושים בחיים במערכות היחסים שלנו.

הסרט יכול בהחלט לעורר אצל הצופה שאלות רפלקטיביות כמו: "איך זה אצלי"? מה עומד מאחורי ההיקשרות שלי לאדם מסוים או למעגל חברתי מסוים? על איזה צורך זה עונה לי?

האם יש שם אהבה או משהו אחר? (ואין תשובה "נכונה" או "לא נכונה"- רק מודעות.)

דרמה אנושית יפהפייה שתגרום לכם להרהר על מה מחבר בינינו גם הרבה אחרי הסרט.