״עכשיו תישארי לבד! מי בכלל ירצה להיות לידך?״

זה מה שדליה הייתה אומרת לעצמה אחרי ששוב הטיחה ביקורת חריפה במישהו קרוב.

היא הכירה היטב את המעגל הזה:
משהו היה מקפיץ אותה, הביקורת הייתה מתפרצת, ומיד אחריה היו מגיעים החרטה, ההלקאה העצמית והפחד להישאר לבד.

דליה רצתה מאוד להשתחרר מהדפוס הזה.

אבל איך משנים תגובה שמלווה אותך מאז הילדות?
ואיך מפסיקים לעשות משהו, כשנדמה לך שהוא חלק בלתי נפרד ממי שאת?

במפגש פסיכודרמה אישי, הקול הביקורתי של דליה קיבל מקום ונוכחות על הבמה.

ופתאום, מתוך המפגש החי איתו, התגלה משהו מפתיע:

הקול שממנו כל כך סבלה היה בעצם קול שניסה להגן עליה.

הוא העניק לה תחושה של שליטה, כוח וערך, והגן עליה מפני הפחד העמוק להישאר לבד.

אבל כאן לא הסתפקנו בתובנה.

דליה יכלה להתנסות, ממש שם על הבמה, באפשרות חדשה:

 להביע את דעתה בלי לתקוף, להרגיש בעלת ערך גם בלי להיות צודקת,

ולקבל סירוב בלי לחוות אותו כדחייה.

היא לא רק הבינה שיש לה אפשרות אחרת.
היא חוותה את עצמה פועלת אחרת.

ובסיום המפגש היא אמרה לקול הביקורתי שלה:

״תודה שניסית להגן עליי כל השנים. אבל היום אני כבר לא זקוקה לך באותו תפקיד.

 אתה משוחרר!״

וזה בעיניי אחד הכוחות הגדולים של הפסיכודרמה.

היא מאפשרת לנו להפוך את מה שמתרחש בתוכנו לחוויה חיה, לפגוש את הדפוסים שמנהלים אותנו, ולהתנסות בדרכי פעולה חדשות, עוד לפני שאנחנו נדרשות להן בחיים עצמם.

כי לפעמים אנחנו כבר מבינות היטב מה צריך להשתנות.

מה שחסר לנו הוא לחוות את עצמנו מסוגלות לפעול אחרת.

ואני סקרנית לשאול אותך:

איזה קול פנימי שלך היית רוצה לשחרר מתפקידו?