יש דימוי נפלא על הסוכה שריגש אותי כשפגשתי אותו לראשונה, ואני חוזרת אליו גם השנה.
חשבו על ילד קטן ברגע שהוריו יוצאים מהבית. למרות שנשאר איתו מישהו שמשגיח עליו, ליבו מתכווץ לרגע בפחד: אולי הם לא יחזרו?
אז מה הוא עושה?
לפעמים הוא נאחז במשהו שמזכיר אותם. נועל את הנעליים של אבא, מתכרבל בצעיף של אמא, מחזיק בחפץ אהוב שמייצג עבורו את נוכחותם.
החפץ הזה אינו ההורה עצמו, כמובן. אבל הוא עוזר לילד להרגיש שהקשר לא נעלם רק מפני שההורה אינו נראה כרגע לעין.
יש מי שרואים כך גם את הסוכה.
אנחנו יוצאים מהבית המוצק והמוכר ונכנסים למבנה ארעי. הקירות פחות בטוחים, הסכך אינו גג של ממש, ודווקא דרכו אנחנו אמורים לראות את השמיים.
ובתוך המבנה החשוף הזה אנחנו מתבקשים לשבת, לאכול, לארח, לשמוח – לחיות במשך שבעה ימים כאילו זהו הבית שלנו.
יש כאן משהו כמעט פרדוקסלי:
אנחנו עוזבים לרגע את המקום שאמור להעניק לנו ביטחון – כדי לפגוש סוג אחר של ביטחון.
אחרי ראש השנה ויום כיפור, שבהם התבוננו פנימה, ערכנו חשבון נפש, ביקשנו סליחה, אולי גם שאלנו את עצמנו מה אנחנו רוצות לשנות בשנה החדשה – מגיע חג שהוא מאוד גופני ומוחשי.
בסוכות אנחנו יוצאות ממש מן הבית. בונות. נכנסות. יושבות. מרגישות על הגוף את האוויר שנכנס מבעד לסכך.
הרעיון של הארעיות אינו נשאר רעיון שאנחנו מדברות עליו. אנחנו מתנסות בו.
וכאן אני מוצאת חיבור יפה לפסיכודרמה. אחד המשפטים המזוהים איתה הוא: "אל תגידי לי – תראי לי."
כי יש דברים שאנחנו יכולות להבין היטב בראש, לדבר עליהם שוב ושוב, ואפילו לדעת בדיוק מה היינו רוצות לעשות אחרת – ובכל זאת להישאר באותו מקום.
ואז מגיע הרגע שבו צריך לקום מן הכיסא. לעבור למקום אחר בחדר. להיכנס לתפקיד.
לומר בקול משפט שעד עכשיו נאמר רק בתוך הראש. לפגוש לרגע את הפחד שעולה כשאנחנו יוצאות מן המוכר – ולגלות מה יכול להחזיק אותנו גם שם.
אולי משום כך הסוכה מדברת אליי כל כך.
היא אינה מבטיחה לנו שהקירות תמיד יהיו יציבים. להפך. היא מזכירה לנו שהחיים עצמם ארעיים הרבה יותר מכפי שאנחנו אוהבות להודות.
מערכות יחסים משתנות. תפקידים שליוו אותנו שנים מסתיימים. ילדים גדלים ומתרחקים. תוכניות משתבשות.
דברים שחשבנו שהם חלק קבוע מחיינו מתגלים לפעמים כזמניים.
והשאלה איננה רק איך להחזיר את הקירות למקומם. אלא גם: מה מחזיק אותי כשאני יוצאת מהמוכר?
מה בתוכי נשאר יציב גם כשהמציאות סביבי משתנה?
ואולי יש גם שאלה הפוכה:
האם יש משהו שאני ממשיכה להחזיק בו רק מפני שהוא מוכר וקבוע – אף שכבר הגיע הזמן להסכים לצאת ממנו?