פרשת כי־תצא עמוסה במצוות – יותר מכל פרשה אחרת. יש בה חוקים שעוסקים ביחסים בין אנשים, בדאגה לחלש, בהשבת אבדה, בשכר של עובד, בהלוואה, במשפחה וברכוש.
על פניו, מין אוסף כזה של חוקים בנושאים שונים לגמרי.
אבל כשקראתי אותם, חשבתי שבעצם עובר ביניהם חוט אחד: לקחת אחריות.
ועוד משהו תפס אותי: הפרשה לא מצפה מאיתנו להיות מושלמים.
היא לוקחת בחשבון שאנחנו בני אדם עם חולשות אנוש. שלפעמים אנחנו כועסים, עייפים, עסוקים בעצמנו, שוכחים להתחשב, מגיבים מהר מדי או פשוט עושים שטויות.
ואז חשבתי שאולי כל החוקים האלה הם בעצם סוג של מעקה. משהו ששומר עלינו – וגם על מי שסביבנו – דווקא ברגעים שבהם הכוונות הטובות שלנו לא מספיקות.
ובתוך כל זה מופיעה גם מצוות המעקה ממש: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך… כי יפול הנופל ממנו."
ואני אוהבת את הרעיון הזה.
אל תחכה שמישהו ייפול ואז תטפל בנזק. תסתכל מראש איפה אפשר ליפול -ותשים שם מעקה.
וזה גרם לי לחשוב על ה"גגות בלי מעקה" בחיים שלנו: השיחה שאנחנו כבר יודעות איך היא תיגמר, המקום שבו שוב יוצא לנו "כן", למרות שבפנים רצינו להגיד "לא"
הנטייה לקחת על עצמנו עוד ועוד, ורק כשאנחנו מותשות להבין ששוב הגזמנו, התגובה האוטומטית שאנחנו כבר מכירות – וגם את המחיר שלה.
וכמה פעמים אנחנו אומרות לעצמנו: "בפעם הבאה אני אגיב אחרת"?
אולי לפעמים לא צריך לסמוך על הפעם הבאה.
צריך פשוט לבנות מעקה. שמאפשר לנו להיות שם קצת יותר בבטחה.
ולקראת אלול אני לוקחת איתי שאלה:
איפה אני כבר יודעת שאני נוטה "ליפול" – ומה יכול להיות המעקה שלי שם?
ואם בא לך, קחי דף ועט והשלימי בלי לחשוב יותר מדי:
אני יודעת שאני מועדת כש…
בדרך כלל אני קולטת את זה רק אחרי ש…
המעקה שאני יכולה לבנות לעצמי הפעם הוא…
מעניין מה יעלה על הדף שלך.