מי בעצם כותב את הסיפור של חיינו?
לפעמים אנחנו ממשיכות לחיות בתוך סיפור שסיפרנו לעצמנו לפני שנים, וכבר שכחנו שאנחנו אלה שסיפרנו אותו.
אולי בילדות למדנו שכדי להיות אהובות כדאי לנו לרצות אחרים.
אולי בעקבות אכזבה או דחייה החלטנו שעדיף לשמור מרחק, כדי להימנע מפגיעה נוספת.
ואולי אחרי כמה ניסיונות שלא צלחו, השתכנענו ש״אני פשוט לא מסוגלת״.
עם השנים, הסיפורים האלה הופכים להיות כל כך מוכרים, עד שאנחנו מפסיקות להבחין בינם לבין המציאות.
אנחנו אומרות לעצמנו ״ככה אני״, וממשיכות להתנהל על פי תסריט שנכתב מזמן.
אבל מה קורה כשאנחנו מעזות להיכנס לתוך הסיפור הזה, לפגוש את הדמויות שמאכלסות אותו, ולגלות מה עוד מסתתר בין השורות?
זה אחד הדברים שמרתקים אותי בפסיכודרמה.
האפשרות לקחת סיפור שאנחנו נושאות בתוכנו, ולהעניק לו חיים על הבמה.
פתאום אפשר לשמוע בקול רם משפטים שעד עכשיו נאמרו רק בראש.
לפגוש את הילדה שהיינו, את האדם שמולו השתתקנו, או את הקול הפנימי שממשיך לומר לנו מה מותר ומה אסור.
אפשר להתחלף בתפקידים, להתבונן על עצמנו מעיניים אחרות, ולגלות שבסיפור המוכר יש גם דמויות, רגשות ואפשרויות שנשארו עד עכשיו מאחורי הקלעים.
ולפעמים, דווקא כשאנחנו נותנות לסיפור הישן מקום על הבמה, משהו באחיזה שלו בנו מתחיל להשתחרר.
פתאום מתברר שהתגובה שהייתה פעם הדרך הטובה ביותר להגן על עצמנו, כבר אינה האפשרות היחידה שעומדת לרשותנו.
שאפשר לומר משהו אחר.
לבחור אחרת.
להעז לעשות צעד שקודם נראה בלתי אפשרי.
כי הסיפור שלנו מורכב גם ממה שקרה לנו, וגם מהמשמעות שנתנו למה שקרה.
ואת המשמעות הזאת אפשר להמשיך לחקור, להרחיב, ולפעמים גם לכתוב מחדש.
אולי זה אחד הדברים היפים ביותר בפסיכודרמה בעיניי:
הרגע שבו אנחנו מגלות שהסיפור שחשבנו שאנחנו מכירות כל כך טוב, עדיין יכול להפתיע אותנו.
ושיש לנו עוד מה לומר על הפרק הבא.



