ב־12 באוגוסט, למשך שתי דקות בלבד, הירח יסתיר את השמש. השמש לא תכבה, לא תאבד מהעוצמה שלה, היא פשוט תהיה שם… מאחורי משהו שמסתיר אותה.

וכשקראתי את הידיעה הזאת, חשבתי לעצמי כמה זה דומה לנו.

כמה פעמים אנחנו אומרות על עצמנו:
"איבדתי את הביטחון."
"אני כבר לא מי שהייתי."
"כיביתי את עצמי."

אבל אולי האור לא נעלם. אולי הוא פשוט מוסתר.

למשך שתי דקות בלבד, הירח יסתיר את השמש, והעולם יתעטף בחשכה לא שגרתית.  מיליוני אנשים יישאו את עיניהם אל השמיים כדי לצפות במחזה הנדיר הזה.

ואני תוהה… מה היה קורה אילו הקדשנו שתי דקות דומות גם להביט פנימה?

לא אל הטלפון.לא אל החדשות. לא אל רשימת המשימות.

אלא אל עצמנו.

כי רוב ימות השנה אנחנו חיים באור מסנוור-אור של עשייה. של רעש. של תפקידים. של ציפיות. כל כך הרבה אור מבחוץ, שלפעמים קשה לראות מה מתרחש בפנים.

אבל דווקא כשמשהו עוצר לרגע את שטף האור, מתגלים דברים שלא שמנו לב אליהם קודם:

געגוע ישן. שיחה שמעולם לא התקיימה. כעס שלא קיבל מילים. חלום שנשכח. או חלק בתוכנו שמזמן מבקש שנשים לב אליו.

יש משהו יפה במיוחד בליקוי חמה- השמש אינה נעלמת. היא לא מפסיקה לזרוח אבל  לרגע קצר בלבד, הירח מסתיר אותה.

גם בחיים שלנו, האור הפנימי לא באמת כבה. לפעמים הוא פשוט מוסתר- על ידי פחד. על ידי כאב ישן. על ידי ביקורת עצמית או על ידי סיפור שסיפרנו לעצמנו כל כך הרבה פעמים, עד שהתחלנו להאמין שהוא כל האמת.

בפסיכודרמה אנחנו לא מסתפקים בלדבר על הסיפור שלנו. אנחנו נותנים לו לעלות לבמה. לפגוש אותו מחדש. להסתכל עליו מבחוץ ומבפנים.

לגלות אילו קולות מנהלים אותו, אילו תפקידים אנחנו ממשיכים לשחק שוב ושוב, ואילו אפשרויות חדשות מחכות שנעז לנסות.

ולפעמים, ברגע אחד קטן של חוויה, אנחנו מצליחים לראות את הסיפור בעיניים אחרות, להרחיב את שדה הראייה, להביא תיקון לתמונה אחת שנצרבה, לבטא קולות ששתקנו ולחוות רגש שהדחקנו- ואז -אנחנו כבר לא אותם אנשים שמספרים אותו

אם מסקרן אותך לגלות מה קורה על הבמה, אני מזמינה אותך לסדנת המבוא והטעימה בפסיכודרמה:

כשהלב עולה לבמה.