לפרשת ראה:  מה את רואה היום, שלא יכולת לראות אז?

ספר דברים הוא ספר של הקשבה.

"שמע ישראל" אומר משה. שמע את הדברים, הקשב, זכור, למד.

אבל פרשת השבוע "ראה" נפתחת דווקא במילה אחרת: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה."

מה יש בראייה שאין בשמיעה?

כשאני שומעת סיפור, אני מקבלת אותו דרך מילים. אני יכולה להבין אותו, לזכור אותו, אפילו לדעת אותו בעל־פה.

אבל לראות-זו כבר עמדה אחרת.

הראייה אינה מסתיימת בהתבוננות בעבר. היא פותחת אפשרות של בחירה בהווה.

והמילה "היום" חשובה כאן מאוד.

לא משנה כמה שנים אנחנו נושאים איתנו סיפור מסוים-הראייה שלו מתרחשת היום. מהמקום שבו אנחנו עומדים עכשיו, עם מה שאנחנו כבר יודעים ועם מי שנהיינו מאז.

ובהמשך הפרשה מופיעה עוד תמונה חזקה: הברכה והקללה אינן נשארות רעיונות מופשטים.

משה מצווה לתת אותן על שני הרים ממשיים – הר גריזים והר עיבל. כאילו התורה מבקשת לקחת את מה שאנחנו יודעים ולהעמיד אותו מול העיניים.

אולי מפני שכאשר הדברים מקבלים מקום וצורה, אפשר לראות אותם אחרת.

אנחנו לא יכולים לשנות את הדרך שכבר עברנו.
אבל לפעמים, כשאנחנו מצליחים לצאת לרגע מתוך הסיפור ולראות אותו, אנחנו מגלים שהוא אינו רק סיפור על מה שהיה. הוא גם המקום שממנו אפשר לבחור את הצעד הבא

ואולי משום כך משה אומר כאן "ראה" דווקא ברגע שבו הוא מעמיד בפני העם שתי אפשרויות:

ברכה וקללה.

כי ראייה קשורה לבחירה.

כל עוד הסיפור שלי הוא רק משהו שאני יודעת ומספרת לעצמי שוב ושוב, הוא עלול להרגיש כמו גורל: ככה היה. ככה אני. ככה זה.

אבל כשאני מצליחה לראות אותו – נפתח מרווח קטן ביני לבין הסיפור.

ובתוך המרווח הזה יכולה להופיע אפשרות שלא הייתה שם קודם:

בחירה.

ואולי גם המילה הבאה בפסוק אינה מקרית:

"היום."

לא רק לראות מחדש כדי לשנות את מה שהיה- את העבר אי אפשר לשנות.

אלא לראות היום, בעיניים של מי שאני היום, את הסיפור שאני נושאת איתי מאז.

ואז לשאול:

מה אני רואה היום, שלא יכולתי לראות אז? ואיזו בחירה חדשה מתאפשרת לי מתוך הראייה הזאת?