אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר… לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה."
כך נפתחת פרשת מטות.
לא במקרה הפרשה פותחת דווקא בנדרים. בעולם המקרא, למילים היה משקל עצום. נדר לא היה הבטחה שנאמרת ברגע של התלהבות ואחר כך נשכחת.
הוא יצר מציאות. הוא חייב את האדם.
לכן התורה עוסקת גם במקרים שבהם אפשר להתיר נדרים – מתוך הבנה שלא כל התחייבות שנאמרה בעבר חייבת להמשיך לנהל את העתיד.
חשבתי השבוע כמה נדרים כאלה אנחנו נושאים גם היום, בלי לקרוא להם בשם הזה. לאו דווקא נדרים הלכתיים, אלא משפטים שנאמרו ברגע של כאב, אכזבה או פחד.
"אני לא אבטח יותר באנשים."
"אני חייבת להסתדר לבד."
"אני לא אצליח כדי לא לעורר קנאה ."
אולי אף פעם לא אמרנו אותם בקול רם. אבל הם ממשיכים להשפיע על הבחירות שלנו, על מערכות היחסים שלנו ועל הדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו.
לפעמים אנחנו אפילו לא זוכרים מתי "נדרנו" אותם.
אחד הדברים שמרגשים אותי בפסיכודרמה הוא האפשרות לפגוש את אותם משפטים ישנים. לא רק לדבר עליהם, אלא ממש לראות אותם מקבלים צורה וקול.
לפעמים, כשאנחנו שומעים אותם מבחוץ, אנחנו מגלים שהם שייכים לילדה שהיינו פעם, ולא בהכרח לאדם שאנחנו היום.
זו בדיוק הרוח שמלווה את "פסיכודרמה בהזמנה".
אדם מגיע עם נושא שמבקש תנועה – קשר שמכאיב, החלטה שמתקשה להתקבל, סיפור שממשיך לחזור על עצמו, מערכת יחסים מאתגרת שמבקשת שינוי. יחד, במפגש פסיכודרמה חד-פעמי, בו האדם שהזמין את המפגש בוחר את הנושא ואני מציעה את הבמה ואוספת קבוצה- אנחנו יוצרים מרחב שבו אפשר לבחון מחדש את אותם "נדרים" פנימיים, להבין מאין הגיעו, ולפעמים גם לגלות שאפשר לבחור אחרת.
כי אולי לא כל מילה שנאמרה אתמול צריכה להמשיך להגדיר את המחר.
אם יש בחייך משפט ישן שממשיך לנהל אותך, אולי הגיע הזמן לפגוש אותו על הבמה – ולבדוק אם הוא עדיין משרת אותך, או שאפשר, סוף־סוף, להשתחרר ממנו.