יש סרטים שאתה יוצא מהם ואומר: "איזה סרט יפה."
ויש סרטים שאתה יוצא מהם בשקט. ככה הרגשתי אחרי שצפיתי ב"כימים אחדים" שנעשה בהשראת ספרו של מאיר שליו בעל אותו שם. למזלי לא זכרתי כבר את הסיפור המקורי- אותו קראתי לפני שנים, אז לא עסקתי בהשוואות…
על פניו, זהו סיפור על ניסיון לפענח אירוע מן העבר. לגלות מה באמת קרה, ומדוע נשמר סוד במשך
שנים ארוכות כל כך. אבל בשבילי, זה היה בעיקר סרט על מערכות יחסים.
על האופן שבו סודות משפחתיים לא באמת נשארים קבורים. הם ממשיכים לחיות בין השורות, בשתיקות, במבטים, בריחוק או בקרבה שקשה להסביר.
לא פעם אנחנו פוגשים אנשים שמגיבים בעוצמה, מתרחקים, כועסים או מתקשים לתת אמון,
בלי לדעת שהשורשים של ההתנהגות הזו נטועים בסיפור שנכתב הרבה לפני שנולדו, או בילדות המוקדמת שלהם.
כפסיכודרמטיסטית אני פוגשת שוב ושוב את הרגע הזה שבו חלק חסר בפאזל מתחבר פתאום למקומו.
לא תמיד הוא משנה את העובדות, אבל הוא משנה את המשמעות. וכשמשתנה המשמעות – משהו בלב מתחיל להשתחרר.
"כימים אחדים" מזכיר בעדינות ובאנושיות שהעבר אינו באמת מאחורינו. הוא ממשיך להשפיע על ההווה
שלנו, עד שאנחנו מעיזים להביט בו בעיניים.
אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את הפסיכודרמה.
כי לפעמים, דווקא כשנותנים במה למה שלא נאמר במשך שנים – לסוד, לשתיקה, לשאלה שלא נשאלה
או לשיחה שמעולם לא התקיימה -משהו מתחיל לזוז. בפסיכודרמה אפשר לפגוש מחדש דמויות מן העבר, לומר את המילים שלא נמצאו אז, ולשמוע גם את מה שלא יכולנו לשמוע.
העבר אמנם אינו משתנה, אבל היחסים שלנו אתו יכולים להשתנות.
אולי זו גם הסיבה שהסרט הזה נגע בי כל כך. הוא הזכיר לי עד כמה סיפור שמקבל קול יכול לשנות חיים.
יצאתי מהסרט עם שאלה אחת שליוותה אותי כל הדרך הביתה:
"אם הייתה ניתנת לכם האפשרות לפגוש על במה רגע אחד שלא נאמר, שיחה אחת שלא התקיימה, או סוד אחד שנשמר שנים – למה הייתם בוחרים לתת קול?"