הדבר ששינה לי את ההסתכלות על תהליך התפתחות אישית היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי.
יש הרבה דרכים לנסות להבין את עצמנו. אפשר לקרוא עוד ספר. אפשר להשתתף בעוד סדנה. אפשר לנסות לנתח כל מחשבה, כל רגש וכל דפוס שחוזר על עצמו בחיינו.
וכל אלה יכולים להיות בעלי ערך.
אבל עם השנים גיליתי שאני נמשכת דווקא לשאלות הפשוטות. אלה שנראות כמעט תמימות. שאלות שלא דורשות מאיתנו מאמץ גדול, אבל פותחות דלת למשהו עמוק.
אחת השאלות האלה היא: איזה סיפור זכור לך מהילדות?
לא זיכרון אישי. לא אירוע שקרה לך . אלא סיפור שסופר לך .אולי אגדה, מעשייה או סיפור תנ"כי. או כל סיפור אחר שנשאר איתך במשך השנים.
זה נשמע כמו שאלה קטנה. אבל פעם אחר פעם אני מגלה כמה אפשר ללמוד ממנה.
כי מתוך אינספור סיפורים שפגשנו בילדותנו, דווקא סיפור אחד המשיך ללוות אותנו. משהו בו נגע בנו. ריגש אותנו. הפחיד אותנו. ניחם אותנו. או נתן לנו תקווה.
ולפעמים, כשאנחנו חוזרים אליו היום, אנחנו מגלים שהוא עדיין מחזיק עבורנו משהו חשוב.
זו הסיבה שאני כל כך אוהבת לעבוד עם סיפורים. הם מאפשרים לנו להתבונן בעצמנו בעקיפין. בעדינות. בלי למהר להסיק מסקנות.
ובכל זאת לגלות דברים מפתיעים.
ומסקרן אותי לשאול אותך: איזה סיפור זכור לך מהילדות? ומה היה בו שגרם לך לזכור דווקא אותו



