זה קצת מצחיק להודות בזה, אבל במשך שנים ארוכות דחיתי את בנית ההרצאה על "סיפור זכור מילדות".
לא מפני שלא האמנתי בנושא. להפך.
לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי סטודנטית בחוג לספרותרפיה, נחשפתי לרעיון שסיפור אחד שזכור לנו מהילדות – אגדה, סיפור תנ"כי או כל סיפור אחר שנחרת בנו – עשוי לגלות משהו עמוק על עולמנו הפנימי.
אני זוכרת כמה הנושא הזה ריתק אותי.
כמה הוא הדליק את הסקרנות שלי.
וכמה הוא השפיע על הדרך המקצועית שלי.
למעשה, במבט לאחור, הוא כיוון אותי אל הרבה ממה שאני עושה היום: ביבליודרמה, פסיכודרמה, כתיבה רפלקטיבית, והחיפוש אחר הקשר שבין הסיפורים שאנחנו אוהבים לבין הסיפור שאנחנו חיים.
אז למה דחיתי?
כי אמרתי לעצמי:
" מי ימצא עניין בזה כיום?"
"האם אנשים יבינו למה אני מתכוונת?"
"יש לי דברים דחופים יותר לקדם."
וכך עבר זמן רב.
אבל לאחרונה החלטתי סוף־סוף לעשות את זה.
ישבתי מחדש עם החומרים, חזרתי למחברות הישנות, ונזכרתי בהתלהבות שהייתה לי כשפגשתי את הרעיון הזה לראשונה.
ופתאום שאלתי את עצמי:
למה חיכיתי כל כך הרבה זמן?
כי שוב גיליתי עד כמה זה מרתק.
איך סיפור שנחרט בזיכרון יכול לשקף צרכים רגשיים, קונפליקטים, כמיהות וכוחות שפועלים בנו עד היום.
איך דרך סיפור אחד קטן אפשר לקבל הצצה לסיפור הגדול יותר של החיים שלנו.
אז בעוד כשבועיים אקיים סוף־סוף הדרכה בזום בנושא.
ואני סקרנית לפגוש את הסיפורים הזכורים שלכם.
ועכשיו מסקרן אותי לשאול אתכם: האם יש סיפור אחד מהילדות – לא זיכרון אישי, אלא סיפור שסיפרו לכם או שקראתם שוב ושוב – שאתם זוכרים עד היום?