הפרשה מציירת תופעה אנושית עד כאב: כשאין אוויר-אין קשב.
“מקוצר רוח ומעבודה קשה” בני ישראל לא מצליחים לשמוע את משה. כי התודעה שלהם נמצאת על מצב הישרדות, על טייס אוטומטי, על עיסוק בחומר ולבנים. הגוף עסוק בלשרוד. בתוך מצב כזה, מילים של רוח-חירות, עתיד, הבטחה-נשמעות כמעט כמו שפה זרה.
ובתוך הסביבה הזו חי הפחד הגדול של משה: “לא ישמעו לי”.
הפרשה חוזרת שוב ושוב על הביטוי “לא שמע" כאילו המציאות מתיישרת סביב התבנית שמשה חושש ממנה. שכשאדם מתהלך עם ציפיה ידועה מראש-הוא עלול להגשים אותה. פחד הוא לא רק רגש; הוא תדר שמכוון את ההתנהגות, את הפרשנות, את הטון. לפעמים הוא ממש “מזמין” את מה שממנו אנחנו בורחים ממנו.
אבל -משה כן הולך לדבר. הוא מפחד, ובכל זאת מדבר “במצוותו”. ואז מתרחש פרדוקס: מצד אחד, משה עושה את הצעד ומצד שני" “ויכבד לב פרעה" הלב של פרעה נעשה כבד, לא שומע, לא נפתח. כאילו ההקשבה נעצרת בדיוק במקום שהכי מאיים על המערכת.
הביטוי “ויכבד לב פרעה” מהדהד את “כבד פה וכבד לשון” של משה בפרשה הקודמת.
אז אולי “כבד” הוא לא רק תיאור – הוא מנגנון: כשהמציאות מאיימת, משהו נעשה כבד. אצל משה-השפתיים. אצל פרעה-הלב.
וזה מתחבר לפרשנות ה"שפת אמת" לפיה משה אינו “ערל שפתיים” רק בגלל קושי דיבור, אלא מפני שבני ישראל לא שמעו אליו. כלומר, היכולת לדבר והאפשרות להישמע קשורות זו בזו. כשאני מרגישה שלא מקשיבים לי- הקול שלי מתכווץ, המילים נהיות פחות חיות, פחות זורמות. ואז באמת קשה יותר להקשיב לי.
וכשאני לא מצליחה לשמוע-אני גם מתקשה לתת לאחר קול. זה מעגל שלילי של כבד-פה וכבד-לב שמזינים זה את זה.
ואולי זו גם משמעות “קשיחות הלב” של פרעה במישור האנושי:
לפעמים לב קשה הוא שריון הישרדותי. להקשיב באמת זה להסכים להיפתח, להסכים להרגיש, להסכים להשתנות. וכשהמערכת מפחדת מקריסה-היא מתכנסת לכבדות. אי-הקשבה היא לפעמים מנגנון הגנה.
אז פרשת "וארא" מעוררת אותנו לשאול:
איפה בחיים שלי אני “כבד פה”-כי אני מניחה מראש שלא ישמעו אותי? ואיפה אני “כבד לב”- כי להרגיש ולהקשיב באמת ידרוש ממני שינוי?