דמייני לעצמך את אברם, עומד שם ושומע קול. "לך-לך", הוא אומר לו. "עזוב הכול. ארצך, מולדתך, בית אביך. בוא איתי אל הלא נודע, אל ארץ שאראה לך" (ויש פרשנות הגורסת שה "לך" השני, מכוון את אברם ללכת אל הפנימיות של עצמו)
האם הקול האלוהי היה קול שהגיע מבפנים, ממעמקי נשמתו, או שמא ציווי חיצוני שהדהד באוזניו וביקש שיקשיב? הקושי האמיתי אינו רק לזהות את מקור הקול, אלא להבדיל בין קול האמת הפנימית לבין רעשי הרקע הבלתי פוסקים של העולם.
ובהמשך מגיעה שרי, אשתו, עם הצעה. "קח לך את הגר", היא אומרת, "אולי ממנה יבנה בית" (כלומר-ייוולד לנו ילד). אברם מקשיב לה. האם זה היה קול האל (הקול הפנימי )שלבש צורה אנושית, דרך מילים של אשתו האהובה? או שמא זה היה קולו של הספק, של מי שכבר עייף מלחכות להבטחה אלוהית שנדמה לו שהיא רחוקה כל כך, כמעט בלתי אפשרית ("אעשך לגוי גדול") ?
אולי היה זה הרגע שבו אברם, המאמין הגדול, נכנע ל"מה שנכון" לעשות, לציפייה חיצונית שהציבה בפניו המציאות, במקום להישאר נאמן לאמת הפנימית שלו?
הסיפור של אברם אינו רק סיפור עתיק, אלא מראה. מראה שמוצבת בפני כל אחת ואחד מאיתנו. לא פעם אנחנו מוצאות את עצמנו עומדות בצומת דומה, בין מה שאנחנו באמת רוצות, לבין מה ש"צריך" או "מצופה" מאיתנו. בין האותנטיות של הלב לבין הקונפורמיות של העולם
האם אנחנו באמת מצליחות להקשיב לקול הפנימי שלנו, או שאנחנו נותנות לקולות החיצוניים לנהל אותנו, להכתיב לנו את הבחירות שלנו?
גם אנחנו נוטות לפעמים לפעול מתוך תחושת "צריך" — כדי למלא ציפיות, כדי לא לאכזב, כדי להישאר נאמנות להיגיון — ולאו דווקא לאמת הפנימית.
זה הרגע שבו מתערערת האמונה בדרך, ואנחנו עושות צעדים "נכונים" כלפי חוץ, אבל לא שלמים מבפנים.
רגע למחשבה (ולכתיבה-עצמית):
מתי בפעם האחרונה בחרתי במה ש"נכון לעשות" על פני מה שנכון לי?
מה עזר לי להבחין בין הקולות?