האם זה באמת סוף סוף קורה?
יחד עם הגשם הראשון ששטף את הארץ והותיר ריח של רעננות ותקווה,
-בתוך בריכת השחייה המחוממת בשיעור הידרותרפיה
.פגשו אותי החדשות הטובות על חתימת העסקה, סיום המלחמה והחזרת החטופים
הלב שלי כמעט זינק מהחזה למים, אבל מיד התכווץ שוב.
מאוחר יותר גיליתי שה "פיד" שלי מלא בפוסטים צוהלים ושמחים ובברכות "שהחיינו" והרגשתי נכלמת על שאני לא מצליחה לשמוח.
מה קורה לי?
כנראה שאני שומרת על הלב שלי שלא ייפגע, שלא יתאכזב.
בינתיים אלו רק הבטחות על הנייר. אני מחכה לראות בעיניים שלי שהם חוזרים,
מפחדת לחשוב באיזה מצב יחזרו, ועוד יותר מלראות את רשימת השמות של מי שלא הצליח לשרוד.
"לכל זמן- ועת לכל חפץ" אמר החכם באדם, עוד יגיע זמן השמחה, אני מעודדת את עצמי.
וכשזה יקרה, כשכולם סוף סוף יחזרו והמלחמה תיגמר – מה אז? מה יהיה איתנו?
נצליח לחזור לשגרה המוכרת? לעצמי המוכר נטול החרדות? או שדווקא עכשיו, כשהמתח העצום שהחזקנו למשך כל כך הרבה זמן ירד- נרשה לעצמנו להתפרק וגילויי הפוסט טראומה פשוט יתפרצו?
אני מאמינה שהלב הכואב שלנו, שידע אינספור כיווצים והתרחבויות, ששט במשך תקופה ארוכה בין גלי כאב, דאגה, תקווה, אכזבה ורגעי שמחה קטנים, ידע להמשיך להחזיק את כל הקצוות.
הלוואי שנצליח להתחבר לכל מנעד הרגשות שלנו, באמת, בלי להעמיד פנים של גיבורים.
הלוואי שנרשה לעצמנו גם לבקש עזרה, לשחרר את כל מה שהצטבר לנו בגוף ובנפש, להרפות ולנשום.
ואני רוצה להאמין שנדע למצוא משמעות חדשה לכל מה שיבוא אחר כך.
שנצליח להעביר את הקשב פנימה, למה שהנשמה שלנו מבקשת- לחזור "הביתה", להרפות, לנתב את הכוחות שלנו לריפוי עצמנו ברמה האישית וגם החברתית.
ואמן שכבר נזכה לחבק את כולם.