השבוע פתחנו דף חדש בכמה מובנים – התחלנו את חודש ניסן, חודש הגאולה, וגם את ספר ויקרא.

ספר ויקרא מסמן מעבר מעניין בתורה: הנרטיב הסיפורי שליווה אותנו עד כה נעצר (הוא ימשיך בספר במדבר) ובמקומו מגיעות הוראות מפורטות לחוקים וטקסים, שנועדו להפוך את עם ישראל כולו לעם שחי בקדושה ובקשר מיוחד עם הבורא.

הפרשה הראשונה של ספר ויקרא נפתחת במילה ייחודית:

"וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". זוהי חריגה מהתבנית הרגילה בה התורה משתמשת: "וידבר ה' אל משה".

אבל יש כאן תופעה נוספת, הקשורה לאופן כתיבת המילה "ויקרא" בספר התורה.

האות האחרונה של המילה, האלף, כתובה בגודל קטן במיוחד. כך: וַיִּקְרָא. בגלל זה, במבט ראשון, המילה עלולה להיראות כמו "ויקר" – מילה שונה לחלוטין במשמעותה.

היכן עוד מופיעה המילה "ויקר" בתורה?

בפרשת בלק, כאשר אלוהים נקרה (מופיע) בפני בלעם: "וַיִּקָּר יְהוָה אֶל-בִּלְעָם, וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו". וגם במגילת רות: "וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז"

רש"י מבחין בין שתי המילים הדומות הללו:תודה

• "ויקרא" (משורש ק.ר.א) – פירושה קריאה מכוונת, זימון, הזמנה שנעשית בכוונה תחילה
• "ויקר" (משורש ק.ר.ה) – פירושה מקרה, הופעה אקראית, התרחשות שקרתה בדרך במקרה

האלף הקטנה במילה "ויקרא" מרמזת לנו שלפעמים ההבדל בין דברים שקורים לנו

"במקרה" לבין דברים שהם בעצם "קריאה" מכוונת – הוא דק מאוד. כמעט בלתי נראה

כמו האות הקטנה הזו, אבל הבדל זה משנה את כל המשמעות.

וכאן אני מבקשת להעלות שאלה הנוגעת לחיינו:

איך להתייחס לאירועים המאתגרים שאנו חווים בתקופה האחרונה בארצנו ?

האם להתייחס אליהם כאל "מקרה" שקרה לנו או שמא להתייחס אל כך כאל "קריאה"

עמוקה יותר המזמינה אותנו להתבונן פנימה?

אם אנחנו רואים באירועים אלה רק "מקרה" – אנחנו מחזקים בתוכנו תודעה קורבנית,

תחושה של חוסר שליטה וחוסר משמעות.

אך אם אנחנו בוחרים לראות בהם "קריאה" – אנחנו לוקחים אחריות להקשיב לאותה א'

קטנה ושותקת שמזמינה אותנו לשאול:

• איך אני יכול/ה להחזיק בתוכי את התקווה גם בזמנים קשים?
• איך אפשר להישאר מחובר/ת לקול הפנימי השקט ולא להישאב לתוך הכאוס החיצוני?
• איך אוכל לשמור על חמלה, הבנה וקרבה גם כשסביבי כעס, פחד ופילוג?

האלף הקטנה הזו במילה "ויקרא" מזכירה לנו שלפעמים בעולם רועש ומבלבל,

הקריאה האמיתית אלינו מגיעה דווקא בלחישה עדינה, כמעט בלתי נשמעת – כמו

אותה א' קטנטנה.

אולי זוהי בדיוק הקריאה שלנו כעת – להקשיב פנימה, לאותה א' קטנה ושותקת בתוכנו,

במקום להיסחף אחרי הקולות הרועשים מבחוץ. לשמור על בהירות המחשבה,

על טוהר הלב ועל תקווה, אפילו כשהכל סביבנו סוער ומבלבל.

*דבר-תורה  לזכר אבא שלי האהוב שנפטר בז' בניסן לפני 29 שנים.