בכל שנה אני דומעת מחדש כשאני קוראת את הנאום של יהודה שניגש אל יוסף (פרשת וייגש). הוא אינו יודע בשלב זה שזהו אחיו יוסף וחושב אותו לאדם זר, שליט מצריים.

בנוסף ל 14 פעמים בהן הוא חוזר על המילה "אבא" (אבי, אבינו ) שמטפטפת כמו טיפות מים על סלע, על ליבו של יוסף, התנהגותו מעידה עליו שהוא עבר טרנספורמציה.

זה לא אותו יהודה ששיתף פעולה עם אחיו בנסיון לרצוח את אחיהם בהשליכם אותו לבור

זה לא אותו יהודה שלא חשב על אביו יעקב ומה זה יעולל לו.

זה אפילו לא אותו יהודה שניסה להציל את יוסף מגורלו המר בבור והציע לא לנטוש אותו שם למצוא את מותו ברעב, בצמא ובקור,אלא למכור אותו כעבד לשיירת הישמעאלים (לא משהו אבל עדיף על למות בבור)

זה יהודה שעזב את משפחתו ואת אחיו (לא היה יכול לחיות עם ה"סוד"?) נישא, התאלמן, שכל שני בנים וכשהתחמק מלייבם את כלתו תמר והיא מצליחה בערמה להרות ממנו,

מודה ואומר: "צדקה ממני" כשהיא מראה לו הוכחה שהוא האב.

זה יהודה שמוכן לשים את האגו בצד, לוותר על הכבוד ולהודות על האמת, זה יהודה שערב לאביו הזקן שהוא יחזיר לו את בנימין, זה יהודה שבאמת ובתמים לא מוכן שוב לשבור את הלב

של אבא שלו ומוכן להיות עבד תחת בנימין,

זה יהודה שבאומץ רב ניגש קרוב אל השליט הזר (כביכול) ומעז להציג בפניו את פגיעותו בנאום נוגע ללב. ואכן המסיכה של יוסף נסדקת ואחר הנאום הזה הוא מתפרץ בבכי ומתגלה

"אני יוסף!"

עבור יוסף הנאום של יהודה הוא נאום מכונן. לא רק שהוא למד ממנו מה עלה בגורל אביו, ומבין מדוע אביו לא חיפש אחריו כל השנים, אלא שהוא מבין עד כמה יהודה השתנה.

ואולי הוא גם מבין שאם הוא יתעקש להחזיק אצלו את בנימין כפי שהוא רוצה ואף יכול- הוא לא יהיה טוב מאחיו ומה שעוללו לאביהם, כי בכך הוא  יגרום לשברון לב של יעקב

על אבדן בנימין , בדיוק כפי שנשבר ליבו, כשחשב שהוא,יוסף, נטרף.  ומי שגרם לכך זה יהודה, ששמו נגזר מלשון הודיה, שם שניתן לו בלידתו ברגע של הארה של אימו לאה, שקראה לו

בשם יהודה כי "הפעם אודה את ה'". בכולנו יש "יהודה" כזה.  ואיך אפשר  להתחבר אל הייצוג שלו בתוכנו?

עם רשימת הודיה יומית, עם הסכמה לוותר על להיות הצודק, עם אכפתיות ודאגה לטובת האחר ועם לקיחת אחריות. (בתודה על ההשראה מר' דייויד אינגבר)