מה מאפשר הוויתור על הצורך להיות צודק?

מה קורה כשיהודה ניגש אל יוסף בפרשת ויגש? איך מילותיו של יהודה מצליחות לגעת בנקודה כל כך עמוקה בנפשו של יוסף?

כשאדם חווה טראומה – אירוע מזעזע שגורם לתחושת חוסר אונים עמוקה – אחת הדרכים של הנפש להתמודד היא פשוט להתנתק. זה מנגנון הגנה טבעי שנקרא דיס-אסוציאציה, שבו האדם מנסה להרחיק את האירוע הכואב מהתודעה שלו. כתוצאה מכך, נוצרים "חורים" בסיפור החיים שלו.

כך בדיוק קרה ליוסף. אחרי שאחיו השליכו אותו לבור, הוא עבר טלטלה עצומה – ממעמד של בן אהוב לעבד במצרים. אמנם בסופו של דבר הוא הצליח להגיע למעמד רם כמשנה למלך, אבל הפצע הנפשי נשאר.

כשאחיו מגיעים למצרים בגלל הרעב, יוסף מזהה אותם מיד – אבל הם לא מזהים אותו. במקום להתגלות אליהם, הוא בוחר להתעמת איתם: מאשים אותם בריגול, ולבסוף אפילו טומן את גביעו באמתחת בנימין ומאיים להשאירו כעבד.

ואז מגיע הרגע המכונן: יהודה, שהבטיח לאביו להחזיר את בנימין, ניגש אל יוסף בתעוזה. במקום להתווכח על צדקת העניין, הוא פשוט מספר את סיפורו של אביהם הזקן – איך איבד את בנו האהוב לפני שנים רבות, ואיך הוא חושש לאבד גם את בנימין.

ופתאום, כמו פיסת פאזל אחרונה שמשלימה את התמונה, יוסף מבין: כל השנים האלה, אביו חשב שהוא מת! זו התובנה שמחברת עבורו את כל הקצוות: האבא האוהב ששלח אותו לאחיו, הטראומה שניסה להדחיק, והסיבה שאף אחד לא חיפש אותו.

ברגע הזה, כל החומות נופלות. יוסף מתחבר מחדש לאותו נער בן 17 עם כתונת הפסים, שיצא בתמימות לחפש את אחיו. הוא פורץ בבכי ואומר את המילים שמבטאות את החיבור המחודש הזה: "אני יוסף! העוד אבי חי?"

אמנם הדרך לריפוי מלא עוד ארוכה, אבל ברגע הזה נוצר גשר בין החלקים המנותקים בנפשו של יוסף. סוף סוף, הסיפור שלו מתחיל להתחבר מחדש.

4.1.25

#ויגש