כך שואל הדוד האילם בפתח הסרט "שבע ברכות".
אולי בגלל שצפיתי בו ממש לאחר יום כיפור נותרו רשומות בי כה חזק המילים שאיתן הוא בוחר לפתוח (1) ולסיים (2) את הסרט.
((אני מביאה את המילים מזיכרוני):
1. חתונה זה כמו יום כיפור קטן- כי ביום הזה פותחים דף חדש ומה שהיה בעבר -נשכח.

2. יום כיפור הוא יום של מחילה, אנחנו מתפללים לאלוהים "פתח לנו שער" בשעת הנעילה. אבל אם הדלתות של הלב נשארות סגורות לסליחה, גם שערי שמיים לא יועילו.

הסרט נע בין שתי האמירות הללו ומיד על ההתחלה נבנה מתח של ציפייה- מהו העבר שלא רוצים לשחרר ומי לא רוצה לשחרר אותו, מתח שהולך ומתפרק סביב סוד שהולך ומתגלה לנגד עיננו מ"ברכה" ל"ברכה".

7 הברכות מתקיימות במהלך שבעה ימים סביב שולחן אוכל גדוש מטעמים, כל פעם בביתה של מארחת אחרת מהמשפחה, ולכאורה כל סצנת שולחן כזו דומה לקודמתה, עם אותם שחקנים, תמיד בלוויית דרמה, מישהו צועק, מישהו נעלב, וזו כמעט חזרה מדויקת אבל בכל ארוחה גם מתגלה עוד טפח מהסוד הגדול שהוא הוא העבר שהכלה מתקשה להשתחרר ממנו ושהיא נושאת אותו על גבה כמו צלב.
תיקי דיין בתפקיד האמא מתעלה על עצמה במשחק מעולה!
האווירה שנבנית בסרט כל כך אותנטית שאפשר לשכוח שצופים בסרט ולרגע זה מרגיש כאילו אנחנו בעצמנו מצאנו את עצמנו מתארחים סביב השולחן.

סרט מעורר מחשבות על טיב מערכות יחסים במשפחה, על פער הדורות, על התנגשות בין ערכים ובמיוחד מעורר שאלה נוקבת:
האם ניתן באמת לפתוח דף חדש ביחסים בין הורים לילדים בגיל המאוחר, אחרי שנחרטה צלקת עמוקה שממאנת להגליד בנפשה הצעירה של הילדה למרות שלא נגרמה מתוך כוונה רעה של ההורה? האם עוד אפשר לתקן?
אני מאמינה שכן!
זה נוגע בדיוק בנושא שאני מתמקדת בו בקליניקה שלי- תיקון קשר בין הורים לילדיהם הבוגרים שעזבו את הבית והתרחקו והם מרגישים שהם מאבדים קשר איתם וכואבים את הנתק שנוצר, את הריחוק והבדידות. אני עוזרת להם לבנות מחדש קשר מכבד, קרוב ותומך ולהשתחרר ממעגל האשמה והבדידות.