הרבה פעמים כדי לשמר את תחושת הערך העצמי שלנו אנחנו נוטים לטשטש את הצדדים הפחות מחמיאים באישיות שלנו ומעדיפים לראות ולהראות רק את המראה המייפה שלנו.
זה סוג של מנגנון הגנה שבא להגן עלינו מפני כאב, כמו בקורת שעלולה להכאיב לנו ולאיים על תחושת העצמי שלנו.
אבל על המנגנון הזה אנו משלמים מחיר.
מחיר של הימנעות מצמיחה קדימה. הימנעות מלהכליל את כל החלקים שלנו בתוכנו ולהמשיך להתפתח הלאה.
אז איך אנחנו יכולים לעקוף את המנגנון הזה?
איך אנחנו יכולים להביט בכל החלקים של עצמנו בצורה מרוככת שאינה מאיימת?
אחד הכלים שאני מאד אוהבת להשתמש בהם זה הכלי של הכתיבה הרפלקטיבית:
אנו נעזרים בסיפור מסגרת ובטכניקות מעולם הפסיכודרמה לחימום שריר הכתיבה, על מנת להיכנס לתפקיד של דמויות בסיפור, ודרכן לקבל תובנות לעצמנו בדרך שעוקפת את המנגנון הזה.
המפגש בין הסיפור האישי לסיפור המסגרת יוצר תנועה פנימית עדינה שמעוררת תובנות ומצמיחה מודעות, בדרך שהיא יצירתית, מהנה ומרגשת.
איך זה קורה?
את מקבלת הנחיה להחליף תפקיד עם דמות בסיטואציה מסוימת בסיפור שאותה "מקפיאים" לרגע ואז מתבקשת לכתוב בגוף ראשון בתפקיד הדמות ולענות על שאלה שתוצג לדמות.
מאוחר יותר אנחה אותך כיצד להתבונן בה שכתבת ולגלות דברים שמשקפים נושאים מהסיפור האישי שלך אשר מבקשים לעלות לאור המודעות.
בשלב השיתוף בקבוצה תקשיבי גם לקולות האחרים של המשתתפות האחרות. האדוות שהתגובות שלהן תעוררנה, תגרומנה לראייה שלך להעמיק פנימה אף יותר.
דרך כתיבה בתפקיד הדמות הסיפורית ואחר כך בחילוף תפקידים לתפקיד עצמנו, אנחנו זוכים בתובנות לעצמנו וצומחים קדימה.