הימים התחילו להתארך ולאפשר לאור לגדול ולחשכה להתקצר ואני מתכרבלת עוד קצת בתוך הפוך, מסרבת להיפרד מהחמימות העוטפת שלו ולקום אל הבקר, ששולח אלי אצבעות קרות המזמינות אותי לקום כבר מהמיטה.

מחשבותיי נודדות אל יוסף. זרוק בתוך הבור הקר והאפל. לא רק בלי פוך גם בלי כתונת הפסים שלו לעורו.

כשלמדתי ספרותרפיה עם ד"ר קובובי באוניברסיטה, נחשפתי למשמעות של "סיפור נבחר" על ידי הילד, כלומר לתופעה שילד מבקש שיספרו לו שוב ושוב את אותו הסיפור. בסיפור נבחר גלומות דינמיקות פסיכולוגיות שנותנות מענה ברובד עמוק לשאלות שהילד מתחבט בהן ושמעסיקות אותו באותו זמן.

ואיך זה אצל מבוגרים?

אצל מבוגרים מתרחש תהליך דומה רק שיש בידם הכלים לנהל דו-שיח יותר מודע עם היצירה ולברר לעצמם אמיתות הגלומות בה בעבורם.

את המשיכה שלי לסיפור יוסף גיליתי כשלמדתי ביבליודרמה (חקירה של סיפורים מקראיים באמצעות טכניקות פסיכודרמטיות) בארה"ב.

בזמן שחקרתי את הסיפור של יוסף הרגשתי משיכה אנרגטית חזקה מאד לעבוד עליו.

בחנוכה 2004 נסעתי ל"אלת –חיים"-מרכז יהודי רוחני בארה"ב כדי להתחיל קורס שנקרא "מסע המגיד שלי", בו הוכשרנו להיות צינור מקשר בין סיפורים מכוננים מארון הספרים היהודי-לאקטואליה של השומעים, ומה רבה הייתה הפתעתי ושמחתי כשנוכחתי שחלק גדול מהלימוד התרכז בסיפור יוסף.

שוב הרגשתי איך אני מתמגנטת לסיפור. ואז נפל לי האסימון! הבנתי שיש לי "סיפור" עם יוסף…

זה היה ערב שישי, נכנסתי לחדרי, מדטתי, התפללתי וביקשתי שתגיע לי בהירות שתאפשר לי להבין מהם אותם קורים של משי, סמויים ודקיקים, כמעט בלתי מורגשים, שקושרים אותי בעצמה לסיפור הזה.

התשובה הגיעה. וממשיכה להגיע מידי שנה בשנה כשאני קוראת שוב את הפרשה ומגלה חיבורים חדשים שמראים לי את הקשר העמוק שלי לארכיטיפ יוסף.

היום אני בוחרת לחלוק עמכם הבנה אחת שזיהיתי שמחברת אותי ליוסף:

להיות The truth teller.

להיות בתפקיד מוסר האמת בקבוצה, זה תפקיד שגובה מחיר כבד. לרוב זו אמת שלא רוצים לשמוע או להתעמת איתה. לכן אומר האמת נשאר לרוב מבודד, לפעמים מנודה מהקבוצה (מבחינה סוציומטרית הוא יהיה לרוב הNegative star) ובמקרים קיצוניים-"הורגים את השליח".  אנשים מפחדים ממנו ומהאמת שלו ושלא כמו הליצן שאומר את האמת במסווה של צחוק, האמת של ארכיטיפ יוסף היא ישירה, ללא כחל ושרק ועלולה להכאיב.

הסיפור המקראי מוסר לנו שיוסף מביא את דיבת אחיו רעה לאביהם יעקב.  למילה "דיבה" יש קונוטציה שלילית ועולה שאלה מדוע הוא מדווח על מעשיהם הרעים של אחיו?

בסיפור אנו מתוודעים גם לחלומות יוסף. בראשון הוא חולם שהאלומות של אחיו משתחוות לאלומתו בשדה, וכשהוא מספר להם את חלומו הוא מקבל תגובה עוינת וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.  על כן מפליא למדי שהוא ממהר לספר להם גם את חלומו השני בו השמש והירח ו11 הכוכבים משתחווים לפניו.

בסדנת ביבליודרמה שהנחיתי על הסיפור, ביקשתי מחברי הקבוצה להיכנס לנעליו של יוסף והפניתי אליו שאלה:

מדוע אתה מספר לאחיך את חלומך השני אחרי שהבנת כמה שנאה, כעס וקנאה עוררת בם עם חלומך הראשון?

התגובה של יוסף כפי שעלתה בקבוצה הייתה:

-אני לא יכול אחרת. אני מחויב לאמת.

-אני רואה את האמת הסמויה מן העין וממש חייב להביא אותה למודעות.

-המילים פשוט קופצות לי ישר ללשון ואני מאבד שליטה עליהן.

-הדחף הזה להגיד את האמת לא בא ממקום של רצון להוכיח שאני צודק, או ממקום של התגרות או מתוך רצון להכאיב או להתנשא, הוא נדחף ממני החוצה בכוח כמעט בלתי נשלט.

-אני עושה תיקון לאבא שלי שנכשל באמירת האמת.

-גם אם אני יודע איזה מחיר אני עלול לשלם אני פשוט לא יכול להתאפק. זה בורח לי מהפה.

אמירת האמת מגיעה מתוך הכרה במשהו שחסר, מתוך צורך שהמציאות תהיה שלימה, מתוך איזה געגוע למשמעות ולנקיות, להוצאת האמת מהחושך לאור.

החיים מזמנים עבורי כל הזמן ניסיונות איך ללמוד איפוק, לעטוף את האור בצעיפים של משי כדי שהאורות לא ישברו את הכלים, כי ביננו, מי אוהב שמטיחים בו את האמת בפרצוף?

וכשאני מתבוננת עם חמלה ביוסף, The truth teller, אני מצליחה לגייס חמלה גם כלפי הילדה הקטנה שבתוכי שקשה לה להתאפק מלומר את האמת…