האם נוח מצא מנוח?
כשאני קוראת השנה את פרשת נוח אינני יכולה שלא להיזכר בסגר של הקורונה.
ככל שהסגר נמשך, ללא ידיעה מתי יסתיים, נהיה קשה יותר לשאת את הניתוק החברתי, את ההגבלות הפיסיות, את אי הידיעה. וכשהסתיים סוף סוף- זה לא היה פשוט לחזור אל העולם "כאילו כלום לא קרה", נסגרתי בבועה שלי ולקח לי זמן "למצוא מנוח" ולחזור לפעילות בחוץ.
אני סקרנית לדעת מה עבר על נוח במשך התקופה הזו כשהוא סגור בתיבה עם אשתו, בניו, נשי בניו, וכל החיות למיניהן במשך ימי המבול?
האם הספק הספיק ללחוש את לחישתו באוזנו? (אולי זה לא ייגמר לעולם? אולי התיבה לא תחזיק מעמד?)
האם הפחד חדר לליבו? (איך זה יהיה להיות האדם היחיד על פני האדמה אחרי שכל האנושות הושמדה?)
האם הוטרד מהמחשבה אם יצליח למצוא לו מנוח בעולם החדש?
לאחר שפסק המבול, לאחר שרגליו דרכו על אדמה יבשה, לאחר שאלוהים נתן את קשתו בענן כאות
ברית שלום היינו מצפים שנוח ימצא מנוח
אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃…
וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכׇל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כׇּל־בָּשָֽׂר׃
ומה הדבר הראשון שעושה נוח לאחר שאלוהים כורת ברית- הוא נוטע גפן ומשתכר.
מה חוויה הרגשית שעוברת עליו?
האם הקשת בענן לא מעניקה לו מספיק ביטחון והוא בורח לשיכרות?
האם אחרי תקופה ארוכה של "סגר" בתיבה הוא מתקשה לתקשר עם העולם בחוץ?
האם אולי הוא מרגיש אשמה על שהוא ומשפחתו היחידים ששרדו את הכחדת האנושות?
אין ספק שמבחינה ספרותית סערת המבול יכולה להעיד על סערה פנימית שמתחוללת בנפשו של
הגיבור, חוויה של הצפה רגשית, של אבדן תחושת הזמן, תחושה שאין מקום בטוח, של חוסר אחיזה
בקרקע ושל בדידות.
האם בסופו של דבר נוח הצליח למצוא מנוח?