ספר דברים פותח בפרשת דברים ואחד הדברים הראשונים והבולטים שמשה סוקר בה הוא חטא המרגלים.
יש שינויי גרסה מהותיים בין תיאור חטא המרגלים בספר במדבר (שלח לך) לבין הגרסה שמשה מביא בספר דברים (דברים).
אבל בדבר אחד הוא נאמן לתיאור הראשון:
בהשפעה שהייתה לדברי המרגלים על העם:
במדבר (שלח לך): נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה
דברים (דברים): וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת.
כלומר, ההשפעה של ההקשבה למרגלים התבטאה בכך שהעם נמלא תחושת חוסר אונים, פחד, ואבדן אמון וסרב להמשיך בדרך אל הארץ המובטחת.
אבל אני שמה לב למילים שמשה בוחר: "ולא אביתם לעלות".
לכאורה, על פי הפשט, לא רציתם לעלות לארץ המובטחת.
כשאני מקשיבה לכתוב אני מתייחסת לרובד נוסף של המילה "לעלות", למשמעות הרוחנית שהיא מעוררת בי:
נראה שהעם בעצם ירד מדריגה רוחנית, סרב לעלות מדריגה.
מה זה אומר?
כשאני מבקשת להפוך את הדברים לרלוונטיים עבורי היום, אני שואלת את עצמי מה זה בשבילי "לעלות"?
לעלות עבורי זה לעלות שלב בהתפתחות רוחנית, להתגבר על קשיים, להיות מסוגלת להתמיר תפיסות מוטעות ואמונות מעכבות שכבר לא משרתות אותי, להתגבר על מחסומים ועל קולות מחלישים (כגון: את לא מסוגלת, זה כבר מאוחר מידי בשבילך, תישארי במקום הבטוח, אל תגידי מה שאת חושבת כי לא יאהבו אותך, אל תסתכני בדחייה,) ועוד.
לעלות זה גם לראות את טובת אחרים לנגד עיני, להיות מסוגלת להקשיב בסבלנות לצד השני גם אם אני מתנגדת לדבריו, להבין שאני רואה את המציאות דרך הפריזמה שלי אבל לאחרים יש את הפריזמה שלהם וזה לא אומר ששלי יותר צודקת, זה להיות מסוגלת לחוש חמלה גם כלפי מי שפגע בי ולפחות לנסות להבין מאיפה הוא בא.
על פי ספר ״יצירה״ חטא המרגלים קרה בתשעה באב, והחוש שמסמל את החודש הוא חוש השמיעה- ההקשבה.
שנזכה להקשיב עם האוזניים של הלב ולעלות מדריגה במסע האישי והרוחני שלנו.