במהלך הביבליודרמה אודות סיפור האכילה מפרי עץ הדעת בגן עדן ( חוה, נחש ואדם) עלתה תובנה מעניינת:
בשלב ראשון כשהמשתתפים נכנסו לתפקיד של חוה מול אדם, ונתבקשו להמחיש את הסצנה בה חוה נותנת לאדם מן הפרי (הלא בסיפור המקראי לא מסופר איך נתנה ומה אמרה רק נכתב "ותיתן גם לאישה עימה ויאכל") ההתנהגות של חוה הוצגה כהתנהגות מניפולטיבית ופתיינית, ואז פתאום הורגשה בחדר איזו אי נחת. ומישהי אמרה: איך נשטף לנו המוח כל השנים ע"י הפרשנות הפטריארכלית המסורתית! למה מה קרה??? לאדם לא היה רצון משל עצמו? ואם נתנה לו- היה חייב לקחת?
היא ביקשה לצאת למשחק מתקן שבו הציגה את חוה כדמות שלוקחת את האחריות שלה על מעשיה, מתוודה על האמת, ואינה מנסה לשכנע בדרכים מניפולטיבית את אדם להיות שותף. היא השאירה לאדם את הבחירה אם לקחת את הפרי, בלי פיתויים ובלי מניפולציות. היא העידה אחר כך שזו הייתה חוויה מאד מעצימה! ( להישאר במרכז שלה, לקחת אחריות על מה שעשתה, מבלי לנסות לשכנע אותו, וללתת לו לבחור.)
ועוד תובנה מעניינת שעלתה אמש במהלך הביבליודרמה: כשחווה מתפתה לנחש וטועמת מהפרי האסור- לקולו של מי היא נותנת להוביל אותה בהחלטתה ואת קולו של מי היא משתיקה?
האם אנו בחיינו יכולים למיין את מגוון הקולות הפנימיים שאנו שומעים בתוכנו לזהות מה "שלנו" ומה לא ולאיזה קול אנו נותנים להוביל אותנו בבחירות שלנו?