י.ל. מורנו, מייסד הפסיכודרמה, טען שהעצמי שלנו מתרחב וגדל ככל שאנו מתנסים ביותר "תפקידים" בחיים. כלומר, שהתנסות בתפקידים מאפשרת למודעות שלנו להתפתח ואנו נעשים אנשים שפועלים בצורה יותר מודעת ,ומשוחררת משלטונו של הלא-מודע.
ישנם סוגים שונים של תפקידים:
תפקידים גופניים, תפקידים חברתיים ותפקידים פסיכודרמטיים שעליהם אני רוצה להתעכב.
לדוגמא:ל
תפקיד האמא (גם למי שטרם חוותה הריון ולידה בחייה)
תפקיד הבת (או הבן)
תפקיד הקרבן
תקפיד התוקפן
תפקיד הזקן החכם
תפקיד ה"רעה"
תפקיד הילדה הטובה
תפקיד ה"עובדת הסוציאלית", המצילה
ועוד ועוד.
ככל שאנו מתנסים ביותר תפקידים וסיטואציות בחיים, אנו מצליחים להיות במגע עם חלקים רבים יותר בעצמנו. אלא שהחיים לא תמיד מזמנים לנו התנסות בכל רפרטואר התפקידים האפשריים, ולכן כשיש לנו הזדמנות "לשחק" ב"כאילו",(כמו שילדים קטנים עושים בשלב החיברות שלהם כשהם משחקים בתפקיד של ה"גדולים") אז אנו זוכים לאימון לתפקיד שאחרת לא היינו יכולים להתנסות בו, ופועלים באופן משוחרר מהגנות, ספונטאני ויצירתי, וזוכים אגב כך להרחיב את המודעות שלנו העצמית שלנו.
ואיך זה קשור לסיפור?
כשאנו קוראים סיפור או רואים סרט, פעמים רבות אנו מרגישים משיכה חזקה (לפעמים זו רתיעה חזקה) אל דמות בסיפור, וזה יכול להיות בשבילנו תמרור שאולי כדאי לנו לעצור ולהתבונן:מה קורה לנו? מה יש בדמות או בסיטוציה שמפעיל אותנו? מה זה יכול ללמד אותנו על עצמנו?
אבל ביננו, מי עוצר לעשות את זה? מעטים. אם בכלל.
החיים סוחפים אותנו אליהם בחזרה מהר מאד, וגם אם היתה לנו איזו הבלחה של מחשבה היא מתמסמסת.
והנה הזדמנות לעשות זאת בצורה מבוקרת, שיש בה שעשוע לצד עומק, משחקיות לצד הגות:
בסדנה שאני מנחה לקראת שבועות על מגילת רות, תהיה לך הזדמנות להתוודע אל הסיפור מחדש, בפעולה,לצעוד בנעליהן של הדמויות (רות, נעמי, ערפה,) ובאופן ספונטאני להשאיל להן את קולך.
ה"משחק" הזה יש בכוחו לא רק לעבות ולהעמיק את הסיפור אלא גם לעורר בך באופן עקיף דברים שאולי היו רדומים בך, לשמש לך מראה לנושאים שאולי רוצים להתעורר בתוכך ולקבלת את תשומת ליבך.
בואי למצוא את החיבור בין הסיפור הקולקטיבי והסיפור האישי ולעשות צעד נוסף במסע ההתפתחות האישי והרוחני שלך.