איך מחזיקים את הפרדוקס?
בפעם הראשונה שנחשפתי לתיאוריה האקדמית שספר דברים הוא ספר שנשתל לתוך הקנון הספרותי המקראי ע"י גופים פוליטיים פנימיים (שפן הסופר) והוא ככל הנראה אינו דברי משה- הרגשתי מרומה.
ושאלתי את עצמי:
אם ספר דברים אינו ספר אותנטי, שבו אכן תועדו באופן היסטורי וספרותי דברי משה, אלא הוא המצאה ספרותית פרי אג'נדה פוליטית של אחד מסופרי החצר,האם יש הצדקה להכללתו בחמשת חומשי תורה?
האם נכון להתייחס אליו כאל מקור מקודש, לשאת עליו דברי תורה, ללמד אותו כחלק מהקנון התנכ"י שלנו?
חקר המקרא מחזק את התיאוריה שהחומש החמישי נכתב זמן רב אחרי פטירת משה ולא ייתכן שמשה כתב אותו.
הרגשתי כמו ילד קטן ששואל על הסיפור "אבל זה היה באמת או לא"? ואז גם הצלחתי להרגיע את עצמי.
נזכרתי בדבריו של ברונו בטלהיים (קסמן של אגדות) שכוחן של האגדות לא נמדד מול עולם המציאות של הילד אלא מול עולם הדמיון, ובדמיון שלו קיימות מפלצות, וקיים רוע, ולכן דווקא האגדות עוזרות לילד לארגן את עולמו הפנימי.|
להבדיל אלף אלפי הבדלות- העיקרון הוא שלא משנה אם הדברים "קרו באמת" או לא, מה שמשפיע הוא האמונה שלנו שעוצבה כ"אלו הם דברי משה מסיני".
ה"אמת" היא כנראה לא מה שלימדו אותנו ולא מה שחשבנו. אבל, כמה באמת זה משנה?
זו האמת שלאורה התעצבה הזהות האמונית שלנו.
היה מי שהחליט להכניס את הספר לקנון של חמשת הספרים למרות האמור לעיל וככזה הוא עוצב בתודעתנו.
האם מישהו ביטל אי פעם את ערכו של הסיפור המיתולוגי, שהאש ניתנה לאדם על ידי פרומתיאוס רק משום שזה לא "אמת"?
ה"אמת האובייקטיבית" במקרה הזה לא תופסת, מה שתופס הוא שהחשיבה המיתית של הסיפורים הללו השפיעה ומשפיעה על הלא-מודע הקבוצתי ומעצבת אותו.
וכך גם ספר "דברים" שהשבוע אנו פותחים בקריאתו בפרשת "דברים".
אז איך להחזיק את הפרדוקס?
האם לקדש את הספר שהוכנס לקנון כנראה בתקופה מאוחרת יותר מתוך שיקולים "פוליטיים" או להתנער ממנו?
אני מנסה להחזיק את הידיעה שנשענת על המדע לצד האמונה שלא מבקשת הוכחות.
וכשאני מוכנה לחיות עם האמונה שאלה הם דברי משה – אז יש לי שאלות למשה.
מה גרם למשה לסלף את העובדות בסיפור המרגלים ולטעון שהעם בא אליו בבקשה לשלוח משלחת לתור את הארץ ולא שהוא קיבל הוראה לשלוח אותם?
אולי הוא מסלף את הסיפור כי התיסכול שהוא לא זוכה לעבור לארץ המובטחת מנהל אותו?
הרי הוא נענש על חוסר הקשבה (הוא הכה בסלע במקום לדבר אל הסלע ולכן נמנע ממנו לעבור לארץ המובטחת) ולדבריו העם "נענש" על חוסר הקשבה לדברי- אלוהים שהוא מסר: וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹֽא־תַעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִירְא֖וּן מֵהֶֽם
וגם לפי גירסתו החדשה של משה הם לא רצו לעלות (לארץ) אחרי דברי המרגלים והימרו את פי אלוהים וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם
ולמעשה זה הוא שהימרה את פי אלוהים.
האם אין כאן השלכה?
שיא הסילוף כשמשה מאשים את העם בשבגללם אלוהים מונע ממנו לעלות לארץ:
גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהֹוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם׃
מה קורה פה?
פה אני לגמרי עוברת לצד השני של הפרדוקס ואומרת- זה פוליטיקה!
מישהו החליט להכפיש את משה אן להכפיש את העם ולטהר את משה,תלוי באיזה "צד" של המפה הפוליטית אתה…
ויש לי שאלות נוספות כמו:
מה פשר המלל הארוך של משה שסוקר את כל קורות העם דווקא עכשיו בנקודת זמן זו בנרטיב?
אולי זה בעצם סוג של דה ז'ה וו- כל חייו עוברים לנגד עיניו או לפחות הנקודות הקריטיות בתפקידו כמנהיג ומוביל המסע של העם, וזה זרם התודעה שלו שמדבר?
ואולי זה התיקון של משה כבד הפה וכבד הלשון שסוף סוף מצא את לשונו, מן קרשנדו של הופעה אחרונה שלו לפני שהמסך יורד?
שיהיה לכולנו בהצלחה עם החזקת הפרדוקס הזה ופרדוקסים אחרים בחיינו, שנאפשר למה שנחרב – להיחרב ושנצליח לגלות מהי האנרגיה הדרושה לנו להמשך הדרך כדי להצמיח דברים חדשים, באהבה.