בלוג

שתפו

תמר פלג

כתיבה- כשהייתי קטנה אהבתי מאד ספרים והחלטתי שכשאהיה גדולה אהיה סופרת. עד היום אני שומרת את מחברת הסיפורים הראשונה שלי שפתחתי בכתה ב'… מאז זרמו מים רבים בנהר החיים הפתלתל שלי, וכיום, מלבד הכתיבה הקבועה ב"יומן הבקר" שלי,  אני כותבת בקביעות בנושאים הקשורים לפרשות השבוע ממבט פסיכו-רוחני, ובנושאים הקשורים למערכות יחסים ומעלה לפייסבוק, לבלוג, לאסופות סיפורים דיגיטליות ולאחרונה מקדמת כתיבת ספר,החלום קורם עור וגידים..

נשארים מעודכנים

שווה קריאה

לפרשת השבוע "פנחס": הרב הרבדיות של המציאות

האם את מצליחה לראות את רב הרבדיות של המציאות? לפרשת השבוע פנחס
השבוע תפסתי את עצמי מגיבה באימפולסיביות מילולית, מעט אגרסיבית, והייתי צריכה לקחת את עצמי לשיחת הרגעה.. אולי משום כך הסיפור של פנחס שעל שמו נקראת הפרשה שלנו, לקח את תשומת הלב שלי השבוע.

הנרטיב של הפרשה מתחיל למעשה בסיום הפרשה הקודמת: פנחס הכהן משפד בכידונו את זמרי בן סלוא נשיא אב משבט שמעון ואת כזבי בת צור ראש אומות בית אב מדיין (שניהם אנשים רמי מעלה) כשהם מבצעים אקט מיני פולחני באוהל מועד.
זו אינה הפעם הראשונה בתנך שאנחנו קוראים על תגובה אימפולסיבית שמסתיימת בהרג בעקבות אקט מיני.

התגובה האימפולסיבית של פנחס מזכירה לי תגובה אימפולסיבית אחרת שמהדהדת מספר בראשית: 
מעשה האלימות האכזרי של שמעון ולוי שהרגו את כל השבט של שכם בן חמור, אחרי שזה אנס את אחותם, למרות שיעקב התרצה והסכים להשיא לו את דינה על פי בקשתו.

השאלות שמתעוררות בי הן:
מדוע משה ואהרון, המנהיגים, לא נוקטים עמדה נוכח המעשה מלבד לבכות "והמה בוכים פתח אוהל מועד"? 

מדוע פנחס מתוגמל על ידי ה' על מעשה הקנאות הדתית שלו? 
"הנני נותן לו את בריתי שלום והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". 
בעצם, זה מביא אותי לשאול, מה מביא אדם להגיב בתגובה קיצונית, קנאית ואימפולסיבית שמתבטאת בצורך למחות , להשמיד, להרוג מייד? 

אולי זה יכול להעיד על איום שיש ב"משהו " הזה על שמירת האיזון הפנימי שלך. 
אולי זה משהו שאינך בשל עדיין להכיל כי הוא מציף בך את הספק ואתה לא יכול לחיות עם חוסר וודאות הקל שבקלים ואז התגובה המיידית היא להשמיד את האיום?
או שאולי אינך מסוגך לראות לעומק את המציאות רבת הפנים. אתה רואה רק שחור ולבן.
בואו נחזור לפרשה. 
אנחנו מכירים את משה כאדם כוחני שממהר להשתמש בידיו לפני שמדבר:
הכה את המצרי,הכה גם את הרועים שהתנכלו לבנות מדיין, שיבר את לוחות הברית, והכה בסלע במקום לדבר אתו כמצוות ה'. ועל האחרון גם נענש בחומרה ונמנעה ממנו הזכות להגיע אל הארץ המובטחת. 

אז מה קרה הפעם למשה שהוא נמנע מדוע הוא בוכה?
האם משה ידע משהו שפנחס לא ידע? 
הרבי מאישביץ בספרו "מי השילוח" מציע שהקשר הנשמתי העמוק שהיה בין זמרי וכזבי היה הסיבה שבגללה אהרון ומשה לא פעלו נגד אותו זיווג.
הם ראו את הטרגדיה הנשמתית ארוכת הטווח הזו ולא ידעו כיצד להגיב עליה ועל כן בכו.

לטענתו מעשהו של פנחס היה פסול, כי אם זמרי כל כך אהב את כזבי בת צור שלא היה יכול להיפרד ממנה -סימן שהיא היתה הזיוג שלו מששת ימי בראשית.
חז" טוענים שבני ישראל נמשכו אל בנות מדיין ומואב ומתארים זאת כתהליך של פיתוי מיני , וכזבי בת צור , שהיא היחידה ביניהן שנזכרת בשמה, מייצגת אותן.

כוח הפיתוי נחשב ככלי השליטה של לילית בגברים, ועל כן קבלת הא"רי רואה בכזבי את אחד מגלגוליה של לילית. ("מי מפחד מלילית"/ אוהד אזרחי)
לפי תורת הגיגולים ל הא"רי- שלא ניכנס עכשיו לעומקה- זמרי בן סלוא משבט שמעון הוא גילגולו של שכם בן חמור, וכזבי בת צור ששייכת בסוד נשמתה לאותה לילית, (שהתגלגלה בנשמת לאה ועברה לבתה דינה) היו שתי נשמות שניסו להתאחד ולא הצליחו.

בפעם הראשונה הוא היה נסיך כנעני והיא בת יעקב
ובפעם השנייה היא ההנסיכה הנכריה, והוא נשיא בית אב בשבט שמעון.
לפי הארי משיכתו של זמרי אל כזבי היתה אמיתית ונכונה וזו היתה טרגדיה שפנחס הרג אותם, זה היה אמור להיות תיקון.
פשט התורה משבח את פינחס אבל לדעת האישביצר, הקשר הנשמתי העמוק בין זמרי חכזבי היה הסיבה שבגללה משה ואהרון לא פעלו נגד אותו זיווג, ורק פנחס, שלפי האישביצר היה נער פזיז שאינו מבין דברים לעומקם, היה מסוגל לנהוג בקנאות כזאת. אבל בגלל שעשה זאת בלב נקי-זכה לשבח. (שם)
ואלוהים מתגמל את פנחס, שלא כשמו, אינו חס, בברית שלום. 

אולי כי מה שהכי חסר בפנימיות שלו, זה שלום?
אני מברכת את כולנו שנדע בזמן אמת לפעול מתוך בחירה מודעת ולא מתוך תגובה של הטייס אוטומטי שלנו.
שנשכיל להמנע מקנאות דתית או אחרת, נזכה לראות את ריבוי הפנים של המציאות, ונזכור תמיד לשאול את עצמנו, גם מול יריבנו, מה נכון ב"תשובה" שלו? 

אולי יש שם איזו נקודת אור שאני כרגע לא רואה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *