קרה לכם אולי שהרגשתם קינאה בהצלחה של מישהו או שחלפה בכם מחשבה- למה הוא כן ואני לא, או שהיתה לכם ביקורת נוקבת על איך הוא עושה את הדברים כי אתם הייתם עושים את זה יותר טוב?
הרבה פעמים זה נובע מכך שאדם לא הקשיב או מימש רצון עמוק שלו, וההצלחה של האדם האחר היא מעין מראה, כאילו האדם האחר חי חלק מה"סיפור" הלא ממומש שלך.
אם רק נצליח להפוך את נקודת המבט באותו רגע  משיפוט לסקרנות, ונבדוק איזו תזכורת לכישרון שבי שמבקש להתממש האדם השני משמש מראה ?
כשאני קוראת השבוע את פרשת קורח, בה קורח תוקף את משה על הנהגתו, ומבטא רצון להנהיג תחתיו אני שואלת את עצמי:
האם הכעס והביקורת המאשימה של קורח כלפי משה,( לקחת לעצמך יותר מידי כוח, אתה מתנשא )  התנהגותו היהירה, הבלתי מתפשרת, הלעגנית והמכאיבה, אינם עדות להרגשה שקיננה בו, שמשה חי בעצם חלק מה "סיפור" הלא ממומש שלו עצמו? 

אותיות שמו של קורח (ק.ר.ח.) מלמדות אותי משהו על קיפאונו ונוקשותו.
חז"ל סברו ש"לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז" והדימוי בדבריהם מבטא את היתרון של לנהוג בגמישות ולא בנוקשות.

אילו דימויים נוספים יכולים להיות לגמישות (מלבד קנה)?
מיים. מיים זורמים.
הם מקבלים את צורת הכלי שהם נמצאים בתוכו, מסוגלים לזרום מגבוה אל נמוך, בניגוד לקרח שהוא קפוא וקשה.
ופרשת קורח מלמדת אותנו פרק בהילכות גמישות מול נוקשות, בעימות שמתרחש בין קורח למשה.
משה הוא האדם שנאמר עליו "מן המיים משיתיהו". כל דבר בחייו של משה קשור למיים: השם שלו קשור למיים, הניסים שהוא עושה קשורים במיים, הוא יפגוש את אשתו ציפורה ליד הבאר, הוא ישקה את העם מיים ובגלל מיים הוא גם לא יגיע לארץ המובטחת, משה שכל הוויתו קשורה למיים עומד להתעמת עם אדם בשם קרח. (בתודה לר' דייויד איהגבר שהסב את עיני לכך)

הנקודה שבה משה מגלה את נקודת החוזק שלו וקורח את נקודת החולשה שלו קשורה לגמישות.
קורח מורד במנהיגות של משה ,טוען כלפיו "מי אתה חושב שאתה"? ומשה נופל על הפנים.(אפיים ארצה).
משה שולח שליחים ומזמין: בואו לדבר איתי
והם עונים: "לא נעלה"!

במשך כל 13 הפסוקים הראשונים משה כאילו אומר: אני אדון מיים. אני גמיש. הדלת שלי פתוחה. אני מוכן להקשיב, לדבר, להסביר, בואו ניפגש.
וקורח וחבורתו- כאילו אומרים אנחנו אנשי הקרח. מתבצרים בעמדת "לא נעלה". קפואים בעמדתם הנוקשה.
ואנו יכולים להשקיף על כך ולבדוק איך זה משתקף בחיינו?
ולהבין שגם אצלינו, כשאנחנו מתנגדים לגלות גמישות כמו המיים אנחנו הופכים לקרח.

וזה מזמין אותנו להפנות שאלות לעצמנו:
איפה בחיי אני יותר כמו משה?
איפה בחיי אני יותר כמו קורח?
איפה בחיי אני יכולה להיות יותר כמו קנה (מיים), לגלות יותר גמישות?

רבי נחמן מלמד שמחלוקת טובה משאירה חלל פנוי בין החולקים במחלוקת, כדי לברוא דבר חדש. מחלוקת רעה משאירה את החולקים סגורים ונוקשים בעמדותיהם.
קורח בוחר להתעמת עם משה בצורה נוקשה וכוחנית. הוא מתעלם מהדיבור של משה, ומגייס את רגשות הכעס, התיסכול והקינאה לפעולה חיצונית, במקום לעשות עבודה פנימית, והוא מפסיד במערכה.

וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. 

המטאפורה הזו של האדמה שפוערת את פיה ובולעת את קורח ובני עדתו מהדהדת עבורי את הדיבור המחליש של המרגלים מפרשת השבוע שעבר בדבר הארץ המובטחת שהיא "ארץ אוכלת יושביה"
בספרות קוראים לתופעה הזו "ריאליזציה של המטאפורה.
ואולי ניתן להבין אותה גם כהגשמה בפעולה של הרגשת בושה שיכולה להציף אחרי שאדם מתעמת עם רגשות הקינאה שלו? (מישאלה להיבלע על ידי האדמה מרוב בושה).
הלוואי שנצליח להגמיש את דיעותינו ואת התנהגויותינו ולהשאיר חלל פנוי ביננו לבין החולקים עלינו כדי שיוכל להיווצר דבר חדש.