כשמישהו פוגע בנו, אנחנו לא תמיד מחכות רק למילים "אני מצטער".
עמוק יותר, אנחנו מחכות למשהו אחר: שיכירו במה שקרה לנו.
שיגידו, במילים או אפילו במבט:
אני רואה שנפגעת.
אני מבין שמה שעשיתי כאב לך.
החוויה שלך אמיתית בעיניי.
לכולנו יש צורך עמוק שיראו אותנו. וכשנפגענו, הצורך הזה נעשה חזק במיוחד. לפעמים עצם הפגיעה כואבת, אבל כואב לא פחות כשהאדם שפגע בנו מכחיש אותה, מקטין אותה או אומר: "את מגזימה", "לא לזה התכוונתי", "זה בכלל לא היה ככה".
כי אז אנחנו נשארות לבד לא רק עם הכאב, אלא גם עם השאלה: האם מישהו בכלל רואה מה קרה לי?
לכן בקשת סליחה אמיתית יכולה להיות כל כך משמעותית. היא אינה מוחקת את מה שקרה, אבל היא נותנת לפגיעה הכרה. מישהו ראה. מישהו הבין. אני כבר לא לבד עם החוויה שלי.
ואם כך – למה כל כך קשה לנו לבקש סליחה?
כי כדי לבקש סליחה אנחנו נדרשות לעשות בדיוק את הדבר שקשה לנו לעשות כשאנחנו בתוך קונפליקט: לרגע להניח בצד את הסיפור שלנו ולראות את הסיפור של האדם האחר.
אנחנו חוששות שאם נאמר "פגעתי בך", פירוש הדבר שאנחנו מודות שאנחנו אשמות, לא בסדר, אולי אפילו "הרעות" בסיפור.
לפעמים הגאווה עוצרת אותנו. לפעמים הצורך להיות צודקות. לפעמים אנחנו חוששות "לאבד פנים". ולפעמים אנחנו נאחזות כל כך חזק בתחושת הצדק שלנו, שכל הכרה בכאב של האחר נחווית כאילו היא מערערת את הצדק שלנו.
אבל שני דברים יכולים להיות נכונים באותו זמן:
יכול להיות שהייתה לי סיבה טובה להתנהג כפי שהתנהגתי – ועדיין פגעתי.
ויכול להיות שלא התכוונתי לפגוע – ועדיין האדם שמולי נפגע.
בקשת סליחה אינה מחייבת אותי למחוק את עצמי או לוותר על נקודת המבט שלי. היא מבקשת ממני להכיר בכך שמולי נמצא אדם אחר, עם חוויה אחרת משלי.
ומה יכול לעזור כשאנחנו פשוט לא מצליחות לזוז?
כאן הפסיכודרמה מציעה אפשרות מעניינת במיוחד.
בתרגיל של כיסא ריק אפשר להושיב מולנו, באופן סמלי, את האדם שפגע בנו ולומר לו את מה שלא הצלחנו לומר. את הכעס, העלבון, האכזבה, ואולי גם את הבקשה שמעולם לא נענתה.
אבל אז אפשר לעשות עוד צעד: להחליף תפקידים.
אני עוברת לכיסא השני. לרגע אני כבר לא "אני". אני נכנסת לתפקידו של האדם שפגע בי ומנסה להביט על אותה סיטואציה דרך העיניים שלו.
לא כדי להצדיק אותו.
לא כדי לומר שהפגיעה לא הייתה פגיעה.
ובוודאי לא כדי לחייב את עצמי לסלוח.
אלא כדי לראות משהו שלא יכולתי לראות מהמקום שבו עמדתי קודם.
לפעמים, כשאנחנו נכנסות לרגע לנעליו של האחר, משהו קטן זז. פתאום אפשר לראות גם את הפחד שלו, את המגבלות שלו, את מה שהוא אולי ניסה לעשות, את מה שלא ידע לתת, או את הסיפור שהוא עצמו סיפר לעצמו באותו רגע.
והתזוזה הקטנה הזאת יכולה להיות משמעותית מאוד.
כי כשאנחנו כבר לא לכודות רק בפרשנות אחת, נוצר מרווח.
ובתוך המרווח הזה יכולה להופיע אמפתיה. לא בהכרח הסכמה, לא מחיקה של הכאב ולא פיוס בכל מחיר – אלא האפשרות להחזיק לרגע שתי נקודות מבט.
לפעמים דווקא משם מתחילה האפשרות לסלוח.
ולפעמים, כשאנחנו אלה שפגענו, חילופי התפקידים מאפשרים לנו לחוות לרגע כיצד הדברים שלנו נשמעו ונחוו מן הצד השני. ואז בקשת הסליחה כבר אינה רק משפט שאנחנו "צריכות להגיד". היא יכולה לצמוח מתוך הבנה עמוקה יותר של מה שהאדם שמולנו עבר.
אולי זה אחד הדברים שסליחה מבקשת מאיתנו:
לא לשכוח את הסיפור שלנו – אלא להסכים לרגע לראות שגם לאדם שמולנו יש סיפור.
וכששני הסיפורים יכולים להיות בחדר יחד, לפעמים מתחילה תנועה במקום שבו קודם הייתה רק עמדה נוקשה.