ואם האמת שלי היא לא כל האמת? 

מחשבה לפרשת שופטים על עדות, זיכרון וסיפור.

פרשת שופטים עוסקת לא מעט בשאלה איך עושים צדק.

לא מספיק למנות שופטים. התורה גם מציבה להם כללים: איך חוקרים, על סמך מה מכריעים, ובעיקר – מה אסור לעשות כשחורצים את דינו של אדם.

אחד הכללים המופיעים בפרשה הוא:

"לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת… על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר."

כלומר, גם אם אדם אחד עומד מול בית הדין ומספר בביטחון גמור מה ראה – התורה אינה מאפשרת להרשיע אדם על סמך העדות שלו בלבד.

וזה מעניין.

הרי ייתכן שהעד דובר אמת. ייתכן שהוא באמת ראה את מה שהוא מספר. ובכל זאת התורה אומרת: עדות אחת אינה מספיקה כדי ש"יקום דבר".

אולי מפני שגם כשאנחנו בטוחים במה שראינו – ראינו רק ממקום אחד.

לכל עד יש נקודת עמידה. הוא ראה חלק מהאירוע, מזווית מסוימת, ברגע מסוים. העדות שלו יכולה להיות אמיתית לחלוטין – ועדיין לא להיות כל האמת.

והמחשבה הזאת לקחה אותי אל הסיפורים שאנחנו מספרים על החיים שלנו.

גם בהם יש לפעמים "עד אחד" שמלווה אותנו שנים.

הילדה שהייתי יודעת בדיוק מה קרה:
לא ראו אותי.
העדיפו את אחותי.
ציפו ממני להיות חזקה.
לא היה מקום למה שרציתי.
הייתי צריכה להסתדר לבד.

העדה הזאת אינה משקרת. זו הייתה החוויה שלה, ולעיתים היא נחרתה עמוק כל כך עד שגם עשרות שנים אחר כך היא ממשיכה להעיד בתוכנו.

אבל היום כבר נמצאת שם גם אישה בוגרת.

ומה קורה אם אנחנו מזמינות גם אותה להעיד?

ואולי יש עוד עד: האדם האחר שהיה שם. ואולי הגוף, שזוכר משהו שהסיפור שסיפרנו לעצמנו כבר שכח.

ואולי אפילו אנחנו עצמנו, כשאנחנו עוברות לרגע למקום אחר ומתבוננות באותה סצנה מזווית שלא יכולנו לראות אז.

לא כדי להוכיח שהעד הראשון טעה.
לא כדי למחוק את מה שהיה.
אלא כדי לאפשר לעוד עדויות להישמע.

זה אחד הדברים שמרתקים אותי בפסיכודרמה.

אנחנו לא מסתפקות בסיפור כפי שאנחנו מכירות אותו. אנחנו מעלות אותו לבמה, נותנות מקום לקולות נוספים, מחליפות תפקידים,

מסתכלות עליו ממקומות שונים – ולפעמים מגלות שהסיפור שהיה עבורנו במשך שנים האמת, הוא אמת – אבל הוא אינו בהכרח כל האמת.

ואולי משום כך דווקא המשפט העתיק מפרשת שופטים נשמע לי פתאום כל כך עכשווי:

"על פי שני עדים… יקום דבר."

לפעמים צריך עוד עד אחד כדי שמשהו חדש יוכל לקום.