מי שמכיר אותי יודע שלסיפור יוסף שמור מקום קרוב מאד לליבי, כתבתי על כך בהרחבה בספר שלי "לגשת אל הערפל".

השנתיים האחרונות שעברנו, מאז 7.10 חיברו אותי לסיפור יוסף מזווית אחרת, פחות אישית ויותר לאומית: הרגשתי שהסיפור של יוסף  ממש מדבר את הסיפור של החטופים הקבורים במנהרות, את השנאה של "האחים" וגם- את הסיפור של ההורים של הנעדרים שממאנים להתנחם, כמו יעקב,  ונאחזים בתקווה שלפעמים נראתה חסרת הגיון.

השנה הזדמן לי להנחות 3 פעמים בכנסים בינלאומיים לפסיכודרמה, את הסדנה שלי שנשענת על סיפור יוסף,  גם באופן פרונטלי וגם בזום. ובכל פעם הרגשתי שהסיפור אפשר לא רק לגעת בנושאים אוניברסליים בעלי אופי אישי כמו -נפילה לבורות מטאפוריים, מציאת נקודת התקווה, העדפות במשפחה, חלומות שלא קיבלו הכרה וכדומה- אלא גם אפשר לי לשתף ולדבר על מה שעובר עלינו כאן בישראל, ולהציג את סיפורם של החטופים ושל הנעדרים, של הטראומה שעברנו כולנו, של הפחד והשנאה שחשנו.

האמת היא, שההישענות על הסיפור התנכי חיזקה אותי ונתנה לי כוח ואומץ לדבר על הדברים. הרגשתי שזו הייתה שליחות -אמנם מאתגרת עבורי- לחבר את הדברים בפני הקולגות שלי מכל העולם שמוזנים רק מתקשורת זרה..

שיבתם של החטופים ששהו במנהרות זמן כה רב בתנאים לא אנושיים- והסיפורים שלהם על האמונה שהחזיקה אותם-מזכירה לי גם את יוסף ואת המסע שעבר מהבור אל הכתר.

אבל היום אני באמת רוצה לשים את הפוקוס שלי על דמותו יעקב-ועל חווית המיאון שלו להתנחם. יעקב שחשב לשבת בשלווה בארץ מגורי אביו-וטולטל ע"י הטרגדיה של יוסף.

אני מקדישה את דבר התורה הזה להוריו של החייל  רס"ל רן גואילי הי"ד שגופתו טרם נמצאה וטרם הושבה.

כשמציגים בפני יעקב את הכתונת המגואלת בדם- הוא מסיק שיוסף בנו האהוב נטרף, אבל הוא ממאן להתנחם ומכריז שלעולם לא ימצא נחמה.

וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃

מדוע יעקב ממאן להתנחם? מדוע הוא מכריז שיתאבל עד יום  מותו?

האם ההכרזה הזו היא רק בגלל צער האובדן על בנו אהובו?

האם זו הכרזת אהבה מחודשת לבנו האהוב?

האם זו הצהרה שיושבת על רגשות אשם על ששלח אותו לשכם לבדו מול אחיו חורשי הרעה?

או שמא יש לו סיבה לחשוד שהאחים אינם דוברי אמת?

או שהאבל הכבד הוא גם על תחושת הנבגדות שלו?

ואולי שיש לו סיבה להאמין שיוסף חי ולכן הוא מסרב להתנחם ולהשלים עם "מותו"?

אז בוא נתעכב ונחקור את זה מעט:

מבחינת הדינמיקה הנפשית, יש בהחזקת האבל מעין הצהרת נאמנות:

לא שחכתי אותך! ולהיפך-אם אפסיק להתאבל עליך משמע אני לא נאמן לך. שחכתי אותך.

הדינמיקה הזו מובעת יפה גם בשיר של רחל/ עץ אגס

שבו היא מתארת כיצד האביב קשר "קשר" נגדה ו"מכריח אותה" להיפרד מהאבל שלה כשהוא מציג לה זר פרחים מול חלונה.

הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ

עַל פָּרְחוּ הָאֶחָד שֶׁכְּמָשׁ

בִּנְשִׁיבַת הֵסְתָו הָאַכְזָר-

אִם אָבִיב מִפֵּיסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֶּיךָ וְהַגֵּשׁ,

זֵר פְּרָחִים לָמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!

בשיר אפשר לחוש בתחושת אשמה סמויה שנרמזת- אם אתנחם אז אבגוד בפרח האחד שכמש, אם אתנחם מהר מידי מה זה יאמר על עומק הקשר שהיה בינינו?

אבל  אני רוצה להציע שאצל יעקב, יש דבר נוסף שבגללו הוא נאחז באבל – וזו התקווה שלו שיוסף עדיין בחיים.

ועל מה יכולה אולי  להתבסס התחושה הזו?

אולי על אינטואיציה שלו, אולי היה משהו בהתנהגות או במבט של האחים שהסגיר משהו?

ואולי על ההבנה של יעקב  מתוך החלומות החוזרים של יוסף -שיוסף הוא הוא הנבחר ע"י אלוהים להיות ממשיך הדרך, נושא הברכה.

הוא אמנם כועס על יוסף ועל חלומותיו, אבל כנראה שבתוכו הוא מאמין  שזה היה אות משמים. והוא הבין את האות.

לכן הוא גם מעז לשלוח את יוסף לבדו אל מול אחיו שונאי נפשו ולסכן אותו כל כך -כי הוא בטוח שיוסף יהיה מוגן.

ולכן בתוככי תוכו הוא פשוט מסרב להאמין שיוסף נטרף- ומסרב להשלים עם הראיה ל"מותו", כי זה לא מה שהראו החלומות, זאת לא הייתה ההבטחה שנרמזה.

והאבל שלו, ליתר דיוק המיאון שלו להתנחם על "מות יוסף" כביכול, הוא בעצם  היאחזות בתקווה שיוסף עדיין חי.

רבים מאיתנו עדיין שקועים באבל על מה שקרה לנו, על אבן האמון, על אבדן התקווה  ומתקשים להתנחם. טנח מברכת אותנו שנצליח למסגר מחדש את האבל- בהאחזות בתקווה שנצליח לדבוק בתקווה שהטוב עוד חי. שעוד יהיה לנו עתיד טוב. ובמיוחד בימים אלו של התמעטות האור-שנצליח ולהדליק את האורות בחנוכיית-הנפש שלנו.