בלוג

שתפו

תמר פלג

כתיבה- כשהייתי קטנה אהבתי מאד ספרים והחלטתי שכשאהיה גדולה אהיה סופרת. עד היום אני שומרת את מחברת הסיפורים הראשונה שלי שפתחתי בכתה ב'… מאז זרמו מים רבים בנהר החיים הפתלתל שלי, וכיום, מלבד הכתיבה הקבועה ב"יומן הבקר" שלי,  אני כותבת בקביעות בנושאים הקשורים לפרשות השבוע ממבט פסיכו-רוחני, ובנושאים הקשורים למערכות יחסים ומעלה לפייסבוק, לבלוג, לאסופות סיפורים דיגיטליות ולאחרונה מקדמת כתיבת ספר,החלום קורם עור וגידים..

נשארים מעודכנים

שווה קריאה

כמה פעמים בחיינו אנחנו לובשים מסכה?

מציגים כלפי חוץ דמות קצת אחרת ממי שאנחנו באמת, כדי לזכות בהערכה, בהכרה. או כדי להימנע מדחייה, מביקורת, מכישלון.

ומה עומד מאחורי הצורך הזה להתחפש?

אולי הפחד שאם יראו אותנו כפי שאנחנו באמת, לא יאהבו אותנו? שאולי מי שאנחנו פשוט לא מספיק?

המחשבות האלה עלו בי כשקראתי שוב את סיפורו של יעקב.

בפרשה הקודמת, פרשת תולדות, יעקב רוצה לזכות בברכת אביו, המיועדת לעשו אחיו.

לשם כך הוא לובש את בגדי עשו, מכסה את ידיו בעורות גדיי עיזים, ונכנס אל אביו העיוור.

כשיצחק שואל אותו: "מי אתה בני?" יעקב עונה: "אנכי עשו בכורך".

ואני תוהה: האם יעקב מאמין שאביו לא יברך אותו אם יעמוד לפניו כיעקב? האם בלב-ליבו אין בו כמיהה לקבל את הברכה בתור מי שהוא?

והנה, בפרשת השבוע שלנו, יעקב נאלץ לברוח מביתו.

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".

אבל מי הוא יעקב שיוצא מבאר שבע?

האם הוא כבר פשט מעליו את בגדי עשו, גם במובן הנפשי- או שהוא עדיין נושא בתוכו את הזהות הבדויה שלבש?

כי בגדים אפשר לפשוט ברגע. אבל את המסכות שאנחנו עוטים על עצמנו קשה הרבה יותר להסיר.

יעקב יוצא למסע ארוך אל הלא נודע. הוא עוזב את בית הוריו ואת התפקיד שמילא במשפחתו.

וכבר בלילה הראשון הוא חולם את חלום הסולם ושומע את ההבטחה האלוהית: " אנכי עמך… כי לא אעזבך".

אולי זו תחילתה של ההכרה שהוא אינו צריך להיות עשו כדי לזכות בברכה.

שגם יעקב, כפי שהוא, ראוי לה.

אבל הדרך אל עצמו  האותנטי עוד ארוכה.

הוא מגיע לבית לבן, מתאהב ברחל ועובד שבע שנים כדי לשאת אותה לאישה.

ואז, בליל הכלולות, לבן מחליף בחסות החשיכה את רחל בלאה.

ורק בבוקר יעקב מגלה: "ויהי בבוקר והנה היא לאה!"

יעקב זועק אל לבן: "למה רימיתני?"

ולבן משיב לו: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה".

איזו אירוניה!

יעקב, האח הצעיר שהתחזה לאחיו הבכור, שומע עכשיו שאי אפשר להקדים את הצעירה לבכירה. ויש כאן עוד הקבלה מרתקת:

יעקב השתמש בבגדים כדי להסתיר את זהותו מפני אביו העיוור, ולבן משתמש בחשיכה כדי להסתיר את זהותה של לאה מפני יעקב. המרמה הפך למרומה.

ואני תוהה: האם יעקב רואה פתאום את עצמו? האם המרמה של לבן מציבה לפניו מראה

שבה הוא יכול לזהות את מה שעשה לאביו ולאחיו?

בעולם הפסיכודרמה יש טכניקה שנקראת "חילופי תפקידים".

כשאדם נכנס לתפקידו של מישהו אחר, הוא יכול לחוות את הסיפור מנקודת מבט חדשה,

ולפעמים לגלות משהו שלא היה מסוגל לראות קודם.

וזה אולי מה שהחיים מזמנים ליעקב: הזדמנות לחוות את הצד השני של המרמה.

אבל האם הוא מסוגל להביט במראה הזאת ולזהות בה את עצמו?

התורה אינה מספרת לנו.

המסע של יעקב נמשך עוד שנים רבות, ורק בפרשה הבאה, וישלח, הוא מגיע לרגע מכריע.

בלילה, על גדות נחל יבוק, הוא נאבק עם איש מסתורי, ששואל אותו:

"מה שמך?" ועכשיו, כשהוא נשאל שוב לזהותו, הוא עונה בפשטות:

"יעקב".

הפעם הוא אינו מתחפש. הוא אומר את שמו שלו. ורק אז הוא מקבל שם חדש: ישראל.

אולי זה שיאו של "מסע הגיבור" שלו. מסע שבו הוא נאלץ לפגוש את הפחדים שלו, את חולשותיו, את מעשי המרמה שלו, וגם את כוחותיו. ואולי זה גם המסע של כל אחד מאיתנו.

לזהות את המסכות שאנחנו לובשים, להבין מדוע היינו זקוקים להן, ולהעז בהדרגה לפשוט אותן.

כי לפעמים, כדי לזכות בברכה האמיתית שלנו, אנחנו צריכים קודם כול להסכים להיות מי שאנחנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדיניות פרטיות