השבוע תפסתי את עצמי מגיבה מהר מדי.
זו לא הייתה תגובה דרמטית. רק כמה מילים שנאמרו בטון חד יותר ממה שהתכוונתי. אחר כך שאלתי את עצמי: למה כל כך מיהרתי להגיב?
אולי בגלל זה פרשת פנחס לא עוזבת אותי.
אנחנו רגילים לחשוב שפנחס הוא גיבור הפרשה. אבל השבוע דווקא תפסו אותי שני אנשים אחרים – משה ואהרון.
מול מה שמתרחש במחנה הם אינם פועלים. התורה מתארת אותם במילים פשוטות: "והמה בוכים פתח אוהל מועד."
ואז מגיע פנחס.
הוא אינו בוכה. הוא אינו מתלבט. הוא פועל מיד, מתוך ודאות מוחלטת. הוא משפד בכידון את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור שנמצאים באמצע אקט מיני בתוך אוהל מועד, והמעשה שלו עוצר את המגפה.
ועל המעשה הזה הוא מקבל דווקא את המתנה המפתיעה ביותר:
"הנני נותן לו את בריתי שלום."
זה תמיד מעורר בי שאלה. אם פנחס פעל מתוך קנאות, למה השכר שלו הוא שלום?
ואולי זו לא רק מתנה, אלא גם רמז?
ככל שאני חושבת על זה, אני תוהה אם זה לא רק גמול אלא גם אמירה עמוקה.
אולי דווקא מי שפועל מתוך סערה פנימית זקוק יותר מכל לברית של שלום. אולי השלום אינו פרס על המעשה, אלא הזמנה למסע אחר – מסע שבו לומדים לעצור רגע לפני התגובה האוטומטית.
אולי התורה מבינה שקנאות, גם כשהיא נובעת מכוונות טובות, אינה יכולה להיות המקום שממנו חיים לאורך זמן. חברה לא יכולה להתקיים רק על תגובות מיידיות ועל ודאות מוחלטת. לכן פנחס מקבל לא עוד כוח, אלא דווקא שלום.
אולי משום כך משה בוכה.
לא מפני שאינו יודע מה נכון, אלא מפני שהוא מבין שלפעמים המציאות מורכבת מכדי להגיב אליה מיד. שיש רגעים שבהם מי שרואה את התמונה הרחבה, גם משתהה.
אני חושבת על זה גם בחיים שלנו.
כשמישהו חושב אחרת מאיתנו. כשמישהו מערער על מה שברור לנו. כשאנחנו מרגישים מאוימים, קל מאוד להגיב מיד – לתקוף, להתווכח, לבטל, להיות בטוחים שרק אנחנו רואים את התמונה.
כמה קשה לעצור לרגע לפני המילים.
אולי ברית השלום של פנחס היא הזמנה גם עבורנו.
לא לוותר על הערכים שלנו, אבל גם לא למהר לשלוף את ה"כידון" -אפילו כשהוא עשוי רק ממילים.
אולי דווקא ברגעים האלה כדאי לעצור ולשאול:
מה בי כל כך הופעל עכשיו?
מה אני עדיין לא מצליחה להכיל?
והאם ייתכן שגם בצד השני יש נקודת אמת שכרגע איני מסוגלת לראות?
כי לפעמים דווקא ההשהיה, הסקרנות והיכולת לשאת רגע של אי- ודאות הן שמאפשרות לנו לבחור בשלום.