מי מאיתנו לא הרגיש פעם שהוא ה"שעיר לעזאזל"? אותו אחד שכולם מפילים עליו את האשמה, את הכעס או את הכישלונות של הקבוצה.

זה קורה בכיתה, זה קורה בעבודה, ולפעמים זה קורה גם בתוך המשפחה. המושג ״שעיר לעזאזל״ קיבל בימינו משמעות פסיכולוגית של הפיכת אדם או קבוצה למטרה למקום שאליו מתנקזים אגרסיה, פחד ושנאה.

בפרשת השבוע, "אחרי מות", אנחנו פוגשים את המקור של הביטוי הזה. אהרון הכהן, שנמצא בתוך האבל הכבד על שני בניו שמתו, נדרש לבצע טקס מוזר:

לקחת שני שעירי עיזים זהים לחלוטין. אחד עולה כקורבן לה', והשני? על ראשו אהרון מניח את כל החטאים של העם ושולח אותו אל מותו במדבר.

אבל אולי הדבר העמוק כאן הוא לא עצם השילוח אלא מה שקורה לפניו: הכהן הגדול מניח ידיים, מתוודה, נותן שם לחטאים, כלומר,

יש כאן הכרה, יש כאן לקיחת אחריות ורק אז- יש שחרור.

האמת היא שהטקס הזה קורה אצלנו בלב כל יום.  כשיש לנו חלקים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו – קנאה, כעס, פחד – הכי קל לנו "להלביש" אותם על מישהו אחר.

להפוך אותו לשעיר לעזאזל שלנו

כולנו צריכים לפעמים "שעיר לעזאזל" – מישהו להפיל עליו את האגרסיה, הפחד והתסכול שלנו. וזה קרה גם לאחי יוסף. הם לא יכלו להכיל את הקנאה, הכאב והכעס שלהם,

אז הם הפכו את יוסף לאובייקט  שדרכו התאפשר להם לשחרר את ה"חיה הרעה" שבתוכם.

הם רצו להמית אותו אבל בסופו של דבר  רק "שלחו" אותו  הרחק מהמשפחה. ואז הם טבלו את הכתונת שלו בדם של "שעיר עיזים"  ואמרו "חיה רעה טרפה אותו".

הם צדקו – החיה הזו הייתה בלב שלהם.

בקבוצות הפסיכודרמה שאני מנחה, כשאני מבקשת ממישהו לשחק את ה"איש הרע" – זה שפגע או העליב – הרוב נמנעים. אף אחד לא רוצה את התפקיד הזה.

אבל המורה שלי לימדה אותי שיעור לחיים: דווקא להיכנס לנעליים האלו זו הזדמנות. כי בכולנו יש צדדים אפלים, וכשאנחנו מסכימים "לשחק" אותם במרחב בטוח, אנחנו יכולים לפגוש אותם בתוכנו והם מפסיקים לנהל אותנו מאחורי הקלעים.

הדינמיקה של השעיר לעזאזל לא נשארה רק בסיפורי התורה. לאורך ההיסטוריה עמים שלמים ובמיוחד העם היהודי הפכו שוב ושוב למושא שעליו מתנקזים פחדים, שנאה, ותסכולים של אחרים וגם היום במציאות שאנחנו חיים בה קל לראות עד כמה המנגנון הזה עדיין פועל וזו בדיוק הנקודה שמחזירה אותי לטקס. כי הוא לא מצדיק את ההשלכה אבל חושף אותה.

וההצעה כיום היא לבחור בדרך אחרת להתמודד איתה, דרך שקוראת לנו להתבוננות והבחנה:

• מה בתוכי אני צריכה "להקריב" – להסכים לראות, לקחת עליו אחריות גם אם הוא לא מחמיא לי
• ומה הגיע הזמן לשלוח למדבר – לא כאקט של השלכה על אחר אלא כהסכמה להפסיק לשאת משהו שכבר לא נכון עבורי

אולי התיקון לא נמצא בזה שלא תהיה בנו שום טיפת אגרסיה אלא בזה שלא נהפוך מישהו אחר למקום שאליו אנחנו משלחים אותה באופן עיוור

ובימים שבהם כל כך קל להיסחף לשיח של האשמה, של חלוקה ל"טובים" ו"רעים" זו עבודה עדינה וקשה אבל אולי הכרחית מתמיד.