לפני 79 שנים אבא שלי עשה משהו שמרגיש לי היום כמעט דמיוני. הוא עזב את החיים הנוחים בארה"ב ועלה לארץ כדי להילחם על עצמאות של מדינה שהייתה אז רק חלום על נייר.
כשאני חושבת עליו ועל שאר המח"לניקים שהגיעו אתו, אני מרגישה התרגשות עצומה, והערכה
אבל גם כיווץ קטן בפנים. אני חושבת שזו קנאה. אני מקנאה ביכולת הזו להחזיק חלום כל כך ברור, כזה ששווה לרדוף אחריו בכל מחיר.
היום, כשאנחנו כבר חיים בתוך המציאות הזו שנקראת "מדינת ישראל", לפעמים זה מרגיש כאילו הכול מובן מאליו. אבל זה לא. אבא שלי וחבריו נלחמו להקים מדינה, להקים בית לאנשים שלא היה להם מקום בעולם. בית שבו לא נצטרך לפחד בגלל מי שאנחנו.
והנה, 78 שנים אחרי, ואני מרגישה שאנחנו עדיין רדופים. לא רק על ידי האויבים מסביב, אלא על ידי ה"שדים" הפנימיים שלנו, אלו שלא נותנים לנו להרגיש באמת בבית, באמת בטוחים.
אבא, אתה כל כך חסר לי היום. הייתי נותנת הכול לשיחה אחת איתך. לשאוב קצת מהחכמה והניסיון שלך, להבין איך שומרים על מה שהקמתם.
איך גורמים לשינוי הזה לקרות, כדי שהדורות הבאים לא יצטרכו לחיות לנצח על החרב?



