יש בתוכנו שני קולות, שתי "רוחות" שמתחרות על מפרשי הספינה שלנו. אחת דוחפת קדימה, מאמינה בך גם כשאת מתייאשת נקרא לה 'הרוח המחזקת'. השנייה מושכת לאחור, מלאה ספקות ופחדים -זו 'הרוח המורידה'. כשאת עומדת מול אתגר, השאלה הגדולה היא לא כמה קשה המצב, אלא לאיזו רוח תיתני את המושכות.
הבוקר, בשבת שירה, אנחנו קוראים בפרשת "בשלח" על קריעת ים סוף.
הסיפור הזה, ובמיוחד דרך הפרשנות של ראב"ע (תודה לאלישע וולפין על שיעור מרתק בקהילת 'ואהבת'), הוא שיקוף מדויק של הקרב הפנימי הזה.
תארו לעצמכם את הסצנה: עם ישראל תקוע, בין הפטיש לסדן. מאחור, המצרים דוהרים, ומלפנים-וים סוף העצום חוסם את הדרך. פאניקה מוחלטת. צרחות, האשמות, ייאוש. הרוח המורידה חוגגת, משתלטת על כולם. העם צועק על משה, ומשה- צועק לאלוהים.
ואז מגיעה ההנחיה האלוהית למשה: "דבר אל בני ישראל ויסעו".
רגע, לנסוע? לאן בדיוק? לתוך הים?
בתוך הטירוף הזה, זו לא סתם הוראה, זו קריאה דרמטית: תגייסו את הרוח המחזקת! תאמינו באפשרי, גם כשאין שום סיכוי נראה לעין. תנועו קדימה. תדמיינו את הבלתי ייאמן. תפעלו.
זה מזכיר לי תהליכים עמוקים שאנחנו עושים בפסיכודרמה, כשאנחנו מנחים אדם לדמיין לעצמו מציאות מועדפת (טובה) ולפעול בתוכה כאילו היא קורית במציאות. הפעולה הזו, אפילו בדמיון, בונה מחדש את החוסן הפנימי ומחזקת את המסלולים העצביים במוח.
שאלו את עצמכם:
מתי בפעם האחרונה עמדתם מול מכשול שנראה בלתי עביר? איזו רוח השתלטה עליכם אז? ואיך זה נגמר?
בואו נלמד מהסיפור הזה. היום, כשאנחנו עדיין מתמודדים עם אי ודאות, עם אתגרים קיומיים, פוליטיים ונפשיים – גם אחרי שנתיים מטלטלות וגם אחרי שחלק מהחטופים חזרו- מידת החוסן שלנו תלויה רק בדבר אחד:
לאיזו רוח נבחר לתת את המושכות. בואו נגייס את הרוח המאמינה, את זו שדוחפת קדימה.
שיהיה שבוע מבורך לכולנו.