לפעמים רגעי הבהירות מגיעים דווקא כשהכול מתפרק — באמצע מעבר, בחוסר ודאות, בשדה לא מוכר. שם משהו פנימי נפתח.
מי מאיתנו לא חווה לפחות פעם אחת בחייו יציאה מהבית, אל הלא נודע?
יש משהו בחוויה של היציאה שגורם ל"אני" להיטלטל, להשיר חלקים שאולי כבר לא רלוונטיים ולהתארגן מחדש סביב האפשרויות החדשות.
היציאה הפיסית מהמקום שאתה רגיל אליו, שהשרשת בו שורשים, שצמחת בו, שהתרגלת אליו, אל המקום שחדש לך שהוא בבחינת לא-ידוע, היא למעשה יציאה החוצה מה"סיפור" שלך. מהסיפור שאתה מחזיק בו. שהזהות שלך מזוהה איתו.
ביציאה אתה עוזב את הסיפור המוכר ומשאיר מאחור פרקים שלמים וגיבורים שיורדים מקידמת הבמה של ה"סיפור " שלך, ואתה צועד אל דף חלק שמאפשר לך "כתיבה" של סיפור חדש בספר חייך. אתה למעשה יוצא למסע הגיבור שלך.
פרשת "ויצא" מפגישה אותנו עם תחילת "מסע הגיבור" של יעקב.
את המונח “מסע הגיבור” טבע ג’וזף קמפבל, חוקר תרבויות, מיתולוגיות ומיתוסים, בספרו רב ההשפעה “הגיבור בעל אלף הפנים”. (שיצא לאור בשנת 1949)
לפי קמפבל ראשיתו של התהליך בקריאה לצאת מן הבית ולעזוב את המרחב המוכר.
המשכו בתקופת של חניכה ומאבק, בה נדרש הגיבור להתמודד עם כוחות חזקים ממנו. וסופו בהפנמה של מושאי המאבק שלו והכללתם בתוכו, ואז מתחיל המסע הביתה כשהוא שלם יותר.
המסע של יעקב מתחיל בקריאה ממקור חיצוני.
מה אולי יעקב הרגיש כשהוריו "הציעו" לו לצאת מהבית לחרן, מיד לאחר גניבת ברכת הבכורה?
האם יעקב חש שמתחת לפני השטח יש איזשהו מסר סמוי, שלמעשה הוא אולי מוענש על מעשה התרמית? מסולק מהבית? (הרי אימו הבטיחה לו: עלי קללתך , בני" ועכשיו היא משלחת אותו)
זאת רעידת אדמה רצינית.
אולי כמו שבאגדות, הגיבורות ממתינות לנסיך/ לאביר שיגיע, יציל ויגאל אותן,
כך בחלק הנקבי של נפשו של יעקב מתחילה להירקם פנטזיה דומה אבל הפוכה:
הנערה המיועדת תגיע ותגאל אותו.
תגאל אותו ממה? תציל ממה?
אולי תציל אותו מהדואליות שבנפשו? מהמאבק הפנימי בין כוחות האור וכוחות החושך שבתוכו? על במת הנפש של יעקב "משחקות" שתי פנים:
האחת היא זו של יעקב התם, יושב האהלים, זה שזוכה בסופו של דבר לשמוע את קול אלוהים דובר אליה בחלומו. ולימים תיקרא ישר-אל. (כוח האור)
השנייה היא של יעקב המחושב, המניפולטיבי.. זה שהשם "יעקב" מייצג אותה.( כוח החושך)
כל פעם "פן" אחר שלו מוביל, לוקח את ה"תפקיד הראשי" ועולה על במת חייו.
פרשת "ויצא" מפגישה אותנו עם הדואליות הזו באישיותו, עם הקונפליקט התמידי שחי ורוחש מתחת לפני השטח בנפשו של יעקב.
כשהוא רק יוצא לדרך הוא נרדם וחולם, ובחלום סולם עם מלאכים שעולים ויורדים בו (פרשנות: בו= ביעקב : עולים ממנו כלפי למעלה ויורדים ממנו כלפי מטה),
אולי המלאכים בחלום מסמלים את החלקים של הסיפור הישן שלו שעולים למעלה, נפרדים ממנו כדי לעבור שם טרנספורמציה ואז חוזרים אליו מותמרים?
יעקב מתעורר מהחלום נסער וקורא בפליאה:
אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי.
בעשרת הפסוקים הראשונים של הפרשה מופיעה המילה "מקום" 6 פעמים!
כשאני קוראת את הפסוקים הללו אני מבינה את המילה "המקום" לא רק כמקום פיסי אלא כמקום פנימי. מקום שהוא בעצם המרחב שמחזיק את הסיפור של יעקב ושמגדיר אותו.
כל סיפור נרקם במקום פיסי מסוים.
המקום הפנימי שאוחז בסיפור שלך הוא במידה רבה תלוי המקום הפיסי שאתה חי בו. כדי "לצאת" מהסיפור שלך, מההיאחזות שלך בו, כדי להמציא לעצמך סיפור חדש, "לעבור "דף" בסיפור שלך, אתה נדרש לצאת למסע אל הלא נודע.
וכשיעקב קורא בפליאה "אכן יש יהוה במקום הזה ואנכי לא ידעתי" הוא בעצם מתחיל להבין שיהוה הוא הגרעין הפנימי שסביבו סובב הסיפור שלו, המהות של הסיפור שלו שתמיד תישאר אתו, לאן שלא ילך, מהות שלא נשארה שם מאחור בבית הוריו.
והגילוי הזה מפתיע אותו ואולי גם מרגיע במידה מסוימת, כמו עוגן להיאחז בו בסערה..
תרגילי כתיבה:
- 1. נסו להיזכר בשלב כלשהו במסע חייכם שבו נמצאתם בחשיכה גדולה, בחוסר מודעות טוטאלית, בחוסר וודאות מה לעשות ,לאן לפנות, בפחד מפני העתיד, או בתחושת סערה פנימית שבו אבדתם קשר עם ה"קפטן הפנימי" שלכם, ופתאום-נדלק האור! "התעוררתם" תרתי משמע, הגיעו תובנות, הגיעה בהירות, והרגשתם תחושה של גילוי מעצימה ומרחיבת נשימה: "יש אלוהים במקום הזה" וכתבו על כך.
- היזכרו במקרה שבו יצאתם לדרך – האם אתם יכולים לזהות אם המניע היה הליכה לקראת-או בריחה מ..? כתבו על כך.